המדובר בניסיון לחבר את אסיה, המזרח התיכון ואירופה, תוך הפיכת המזרח התיכון לגשר היבשתי הכלכלי החשוב של העולם ממזרח למערב ("דרך המשי החדשה"), במטרה ליצור תחרות משמעותית לשני הצירים הקיימים: זה העובר מסין דרך רוסיה ומשם לאירופה (חלקו דרך טורקיה), וזה העובר בים דרך הים האדום ותעלת סואץ.
שם התוכנית הוא IMEC (India-Middle East-Europe Economic Corridor), והיא נועדה ליצור נתיב חדש של תחבורה ותקשורת בין אסיה לאירופה באמצעות הקמת רשת מסילות ברזל ומערכים ימיים - כמענה לסין (יוזמת "החגורה והדרך") ולרוסיה. המסדרון החדש אמור לעבור מהודו, משם לאמירויות, משם לסעודיה, הגעה לישראל, ומשם בדרך הים לאיטליה, יוון או צרפת, וממנה לכלל אירופה ולארה"ב.
במקביל מובילה ארה"ב מהלך שמטרתו לצמצם מאוד את יצוא האנרגיה מרוסיה, והאיחוד האירופי נחוש גם הוא להפחית את תלותו באנרגיה רוסית. ציר ה־IMEC יכול בהחלט לספק מענה גם לכך.
מנקודת מבט זו, נראה כי הארכיטקטורה הכלכלית החדשה היא האמצעי החדש בידיה של ארה"ב והמכנה המשותף עם העולם הערבי ועם אירופה. דווקא זהו הכלי לרסן את הסוגיה הפלסטינית שלא "תפריע לעסקים" ולרווחים הכלכליים של כלל השחקנים.
בראייה מערכתית, ייתכן מאוד שככל שהמערכה התמשכה, חמאס הפך לנטל על השחקנים - שרבים מהם מלכתחילה לא אהדו אותו, בדגש על האמירויות וערב הסעודית שהן שחקניות מיועדות ראשיות בציר ה־IMEC.
"ציר ההזדמנות החדש מחליף את ציר ההתנגדות הישן"
ובכל זאת, איך מתקדמים ליישום? העמקה בנקודת מבט זו חושפת כי האסטרטגיה של ממשל טראמפ היא לקרב אליו את כלל השחקנים, כדי ליצור מכנה משותף שישמש לאחר מכן את הארכיטקטורה הכלכלית החדשה, על בסיס הרחבת הסכמי אברהם ונורמליזציה עם ישראל, אך גם כדי ליצור מנופים חזקים יותר על השחקנים השונים.
"טורקיה ומצרים – שחקניות משנה עם מחיר ואיזון עדין"
טורקיה: כבעלת שאיפות אזוריות ומוסלמיות, ישראל לא הייתה מעוניינת בכל דריסת רגל טורקית - לא בסוריה ובטח שלא בנושא הפלסטיני. אולם חלק ניכר מהנהגת חמאס יושב בטורקיה, ונוצר צורך לבודד בין אנקרה לבינו. ארה"ב רואה את טורקיה כמשחקת על שני הסעיפים, ודרשה ממנה להתנער מחמאס ולצמצם את השימוש בנפט רוסי ובמערכות נשק רוסיות, כגון ההגנה האווירית S-400.
טורקיה עצמה מנסה לשמור על איזון כלכלי ודיפלומטי, אך רוסיה נותרה ספקית מרכזית: בשנת 2024 היא סיפקה כ־41 אחוז מיבוא הגז של טורקיה, וצינור ה־TurkStream שמספק גז רוסי ישירות לאנקרה ממשיך למלא תפקיד קריטי - במיוחד על רקע הסנקציות המערביות על רוסיה. במקביל, רוסיה מוסיפה לבנות את תחנת הכוח הגרעינית הטורקית, הצפויה לספק כ־10 אחוז מצריכת החשמל של המדינה.
מצד שני, ארה"ב הפכה לספקית גז נוזלי מובילה, ושורה של הסכמים שנחתמו במהלך עצרת האו"ם האחרונה כוללים התחייבויות טורקיות לרכוש גז אמריקני ולהוריד את חלקה של רוסיה מ־41 ל־30 אחוז. בכך עשויה טורקיה לחזק את יכולתה לייצא גז מעובד לאירופה כמרכז אנרגיה אזורי.
המחיר לישראל: סיכון מסוים, שכן לטורקיה יש פוטנציאל תיאולוגי להחליף את איראן וליצור ציר התנגדות סוני קיצוני - מצפון (בסוריה) ומדרום (בעזה). אך בהנחה שהתלות הטורקית בארה"ב גדלה, ובעזה טורקיה היא רק אחת ממדינות רבות הפועלות בהובלת ארה"ב, מדובר בסיכון מחושב.
תשומת לב לכך שגם מצרים וגם טורקיה אינן חלק טבעי וישיר בארכיטקטורה הכלכלית האזורית החדשה (שברוב המקרים מהווה תחרות להן), ולכן ייתכן שהמנוף עליהן הוא בקירובן - ואולי בתשלום זמני ומחושב ב"מטבע פלסטיני".
מן הזווית הזו, תוכנית טראמפ בהחלט משרתת את הארכיטקטורה הכלכלית והאזורית החדשה, ולראשונה יוצרת שיתוף פעולה מעשי בין כלל המדינות השותפות - חלקן עוד לפני השת"פ הרשמי הנובע מהרחבת הסכמי אברהם - וכל זאת בעידן חדש של הובלה אמריקנית מובהקת (Pax Americana 2).
בתוך כל הבליל המערכתי־אסטרטגי הזה, ותחת שליטה ביטחונית ישראלית ברוב שטחי הרצועה ובוודאי כחיץ בין הרצועה ליישובים הישראלים, ניתן להניח כי לרוב השחקנים - ובמיוחד לאמירויות ולסעודיה - יש אינטרס בהשלמת שלב ב' של תוכנית טראמפ, שתהווה את האות לתחילת יישום הארכיטקטורה האזורית החדשה שכל השחקנים ממתינים לה בכליון עיניים.
כך, בדומה לתיווך הטורקי בסוגיות אזוריות אחרות, יכולה ישראל לעבור מתפיסת “איומים” לגישה של “הזדמנויות”, ולנסות ליישב את הסכסוך בין שני המנהיגים - ובכך לתרום תרומה מכרעת להוצאת הארכיטקטורה הכלכלית החדשה אל הפועל. ראוי, כך נכתב, שראש הממשלה ייסע לביקור מדיני בהודו כדי לפתור את הסוגיה הזו ולהמחיש את תרומתה של ישראל לארה"ב.
בסיכומו של דבר, ממעוף הציפור - ייתכן שדווקא ההסדר האזורי החדש הוא זה שמקדם את היום שאחרי בעזה, ולא להיפך.
התרעות פיקוד העורף