צמרמורת. זו המילה המדויקת לתיאור התחושה הכללית סביב מה שקרה אתמול (שבת) בכיכר החטופים בתל אביב. זו הייתה היסטוריה בשידור חי. וגם גיאוגרפיה, כימיה, ספרות, שירה, אזרחות, מוסר, ערבות הדדית, תקווה. כל מקצועות הליבה ורחשי הלב שאפשר להעלות על הדעת היו שם. ובכמויות גדושות.
רובם צייתו. הגדיל לעשות אחד מהם, סא"ל כלשהו מ-504, שאמר את הדבר הלא ייאמן הבא: "אני מצר על חלקים בקהל שלקחו את זה למחאה פוליטית. זה לא אירוע של שמאל או ימין, זה לא מכובד, זו כפיות טובה לצעוק בוז כשמוזכר ראש הממשלה, שבלעדיו לא היה שום דבר". ובכן: הנ"ל צודק לגמרי. בלעדי ראש הממשלה לא היה שום דבר. לא היה 7 באוקטובר. לא היה חמאס בגודל של מפלצת. לא היה כסף קטארי.
לא הייתה מדיניות הכלה לאורך 15 שנה מול חמאס וגם מול חיזבאללה. לא היו שש דחיות של דרישת השב"כ לערוף את ראשי חמאס. לא היו אין-ספור התחמקויות ממילוי ההבטחה ההיא להפיל את שלטון חמאס. אכן, אנחנו כפויי טובה שלא הרענו לו על כל הטוב הזה. וברצינות: ככל שזכור לי, אנחנו עדיין בדמוקרטיה. אי אפשר להכתיב לקהל מה הוא מרגיש. עשרות האלפים שהגיעו אתמול לכיכר הרגישו, על בשרם, את נחת זרועה של מכונת הרעל של נתניהו.
הוא עצמו כינה אותם אין-ספור פעמים בכינויי גנאי וטען שהם ממומנים על ידי ממשלות זרות (גם לאחרונה). הוא לא טרח לגשת לכיכר הזו, אף שהמשפט שלו מתקיים כמה צעדים ממנה. הוא התעלם מרוב התחינות של המשפחות לפגוש אותו. וכן, הוא אחראי לכל הזוועות שהתרחשו כאן בשנתיים האחרונות. בלעדיו, לכיכר הזו לא היו קוראים היום "כיכר החטופים".
אנחנו חיים בזמנים משוגעים. קחו את סטיב וויטקוף כמשל. רגע אחד אתה מתווך נדל"ן, כעבור כמה דקות אתה משיח בן דונלד, על חמור לבן. וויטקוף התגלה כאדם רגיש עם לב ענק, כישורי מו"מ אינסופיים, סבלנות ונחישות בכמויות מסחריות. טוב, הוא סוחר. ג׳ארד קושנר הוא אותו הדבר, רק עם כריזמה. שלא לדבר על איוונקה.
מה שהצוות של טראמפ הצליח לעשות כאן נדיר בכל קנה מידה. בקשיחות, בנחישות, לפעמים עם נבוט גדול ולפעמים עם שק של גזרים. וויטקוף הצליח לשלוף את הערמונים, כלומר את החטופים, מהאש. אם לא יקרה שום דבר לא צפוי ביממה הקרובה, האחים (והאחות) שלנו יחזרו הביתה.
מדברים על שינוי שמה של כיכר החטופים לאחר שובם. אני מציע את כיכר טראמפ. ויש עוד דיבורים, כרגע במסדרונות אחוריים, להעניק לנשיא טראמפ את אות חסיד אומות העולם. נכון, זה אות השמור רק למי שפעלו בתקופת השואה, אבל רבים מאיתנו השוו את מה שקרה ב-7 באוקטובר לשואה. לא בהיקף כמובן, אלא בעיקרון. נדמה לי שהרעיון הזה לא יבשיל, אבל העיקרון ברור.
ובשטח? חסידי נתניהו מהללים ומשבחים את ההסכם הזה. בצדק. ההסכם מצוין. אבל מכאן והלאה, נדמה לי שהם קצת עפים על עצמם. אז נכון, צה"ל עדיין בתוך הרצועה. אז מה? יש ערבות אמריקאית ומילה של טראמפ שצה"ל ייצא ממנה. והוא ייצא ממנה. מה שבאמת חשוב זה מה שקורה בשטח.
ובכן, בשטח חמאס קיבל בדיוק את מה שרצה: המלחמה הסתיימה והוא חי, קיים ובועט. על הרגליים. הוא לא ישלוט בעזה בשלב הראשון, אבל הוא ינהל אותה. הוא גם לא יתפרק מנשקו. אנשי חמאס כבר התפרסו בעזה אתמול. הם כבר יורים במשת"פים. הם השתלטו על הסיוע ההומניטרי. הם מנהלים את האירוע. ולכן, זה לא באמת חשוב אם לצה"ל ייקח שבועיים או חודשיים לצאת מהרצועה (ולהישאר בפרימטר, דבר שהיה מובטח בכל הסכם).
מה שמשנה זה שמה שחמאס רצה מהיום הראשון, חמאס קיבל: כולם תמורת כולם, מאות רוצחי חמאס ישוחררו, הארגון לא יוגלה, לא יתפרק מנשקו ולא יושמד. ולנו ולא תהיה ריביירה בעזה, לא תהיה שכונת שוטרים בשג'אעייה, לא יהיה סיפוח, לא ייבנו הישובים מחדש. את כל זה אפשר היה להשיג הרבה קודם. אלמלא היה נתניהו כבול על ידי שותפיו הקיצוניים. זה היה מביא אותנו לתוצאה דומה, בהבדל אחד: מאות לוחמים היו עדיין בחיים, וגם לא מעט חטופים.
האם השלבים הבאים של ההסכם יתקיימו? אני לא יודע. הסיכוי לא גבוה. יכול להיות שעדיף שהם לא יתקיימו. כי אם כן, אנחנו נמצא כאן חיילים טורקים וקטארים ויהיה לצה"ל קשה מאוד לשמור על חופש פעולה בתוך זה. בינתיים, נציגים רשמיים של ארה"ב משתתפים בישיבת קבינט, מאות חיילים אמריקאים בדרכם לכאן, וכוח רב- לאומי של מדינות המזוהות עם "האחים המוסלמים" ינהל את עזה. אכן, ניצחון מוחלט בהחלט.
ועדיין, אלה ימים שמחים. המלחמה הזו נגמרה. היו בה הישגים כבירים. ניצחנו, ובענק. גם בעזה. צה"ל הוכיח שהוא יודע לקום מהאיומה במפלותיו ולספק כל סחורה שיתבקש לספק. את כל זה אנחנו חייבים לנופלים, לפצועים, לכל אלה שרצו אל הדגל, מיהרו לתוך התופת, הקריבו את עצמם ואת חייהם למען הדבר היקר הזה, המופלא הזה, הנדיר הזה, מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.
התרעות פיקוד העורף