את הכביסה המלוכלכת משאירים בבית. זה להכיר בכך שיש רגעים שבהם אתה מחזיק את הכעס, לא כי אתה מוותר עליו, אלא כי אתה מבין שהפירוק שלך בציבור פוגע קודם כול בך. אפשר להבין את התחושות, אי אפשר לקבל את ההתנהגות.
אז כן, כשהציבור עובר טראומה מתמשכת, היכולת לווסת רגשות נשחקת. הכאב, החרדה והכעס מצטברים עד שהם חייבים לצאת החוצה, והם יוצאים בצורת בוז, הסימפטום של חוסר אונים מוסווה. אבל מה שחשוב באמת הוא מה שהעולם ראה. והעולם לא ראה מדינה שמסוגלת להחזיק את השבר שלה. העולם ראה קהל שלא מצליח להבחין בין כעס לגבול, בין מחאה למעמד ממלכתי. בין זכות לבטא דעה לבין אחריות דיפלומטית.
זה לא מחאה, זה אובדן שליטה
יש הבדל עצום בין מחאה לגיטימית לבין אובדן שליטה ציבורי. מחאה היא כשאתה בוחר את הזמן, את המקום, את האמצעים. אובדן שליטה זה כשהרגש מתפרץ בלי מסננת, בלי שיקול דעת, בלי תזמון. ואתמול, זה לא היה הזמן. לא היה המקום.
בגרות זה להבין שיש זמן ומקום לכל דבר. שאפשר לכעוס על נתניהו, לבקר אותו, להפגין נגדו - אבל לא ברגע שבו שליח אמריקאי עומד על הבמה ומודה לו בפומבי. בגרות זה להבין שכשאתה שורק בוז למנהיג שלך מול נציגי העולם, אתה לא פוגע רק בו. אתה פוגע בכולנו.
התרעות פיקוד העורף