שנתיים חלפו מאז אותו יום נורא, והשנתיים האלה נחרתו בי כמו חיים שלמים. קשה להסביר במילים את מה שעברתי, אבל אולי דווקא עכשיו, כשהמעגל מתחיל להיסגר, לאור הסכם הפסקת האש ושחרור החטופים, הגיע הזמן לשתף.
אני מסתכלת על השנתיים האלה כעל שלוש תקופות: בתקופה הראשונה הייתי בעצמי בשבי. אלו היו חודשיים של חוסר ודאות מוחלט. לא ידעתי כלום - על הבן שלי, על בעלי, על אמא שלי. כלום.
עכשיו, עם צאתה לדרך של הפסקת האש, אני מרגישה בפעם הראשונה זה שנתיים תקווה אמיתית שיהיה פה טוב. אני מקווה שעכשיו, אחרי כל מה שעברנו, המדינה והחברה שלנו ימצאו שוב את הדרך לאחדות, לשקט ולשלום בינינו. אני מייחלת לכך שנוכל סוף־סוף להשתקם באמת, ולהתחיל לחיות. נסגור את המעגל ונפתח דף חדש של חיים. זה מגיע לנו. אני מאמינה בכך.
התרעות פיקוד העורף