כל כך הרבה דברים קרו לי בשנתיים האלה, ויחד עם זאת נראה שלא עברה דקה מאותם רגעים שמחרידים את הנפש. באותו יום נורא גרתי בעצמי בקיבוץ בעוטף עזה, קיבוץ אור הנר. הייתה לי דירה קטנה, שכורה, שבה התעוררתי למשמע הצבע האדום הידוע. במשך כל הבוקר הייתי בקשר עם יותם, שגר במרחק שבע דקות נסיעה ממני. עד השעה 10:44.
בשנתיים שחלפו מאז אותו יום אין שנייה שבה אני לא זוכרת את היום הזה, את חוסר האונים שלי, כאמו של יותם, את התובנה שאין שום דבר שאוכל לעשות כדי להציל אותו. את זה שגם אני נמצאת בסכנת חיים.
בשנתיים האלו חוויתי לא רק את חטיפתו של בני, את הימים של חוסר הוודאות, את הנסיעות לחו"ל במטרה לדבר על ליבם ואוזניהם של מובילי דעה ומשפיענים ברחבי העולם – אלא גם את הידיעה שלעולם לא אראה אותו שוב בין החיים. חוויתי את האכזבה והתסכול בידיעה שנהרג ואת ההודיה על כך שגופו חזר לארץ ונקבר בקבר ישראל.
חוויתי את הצער על לכתו מאיתנו בטרם עת ויחד עם זאת את התודה על היותו שלם בחזרתו, יפה וחופשי בעת מותו. למדתי בשנתיים הללו להכיר תודה על כל דבר פעוט שיש לי, לראות את עם ישראל בכל תפארתו גם בימים שבהם נראה שההתקוטטות בינינו רבה ומאיימת.
הימים והחודשים הראשונים אחרי 7 באוקטובר לימדו אותי על עצמי ועלינו, על עם ישראל. יצאתי מעבדות לחירות בכך שהסרתי את מחסומי הפילוג ואני עדיין דבקה בכך.
בכל יום מאז אני עסוקה בנושא, בהרצאות על הבחירה באור גם כשהחושך גדול, בהעצמה ובחיבורים. אני מאמינה שכל העשייה הזו היא בזכות יותם, ושזוהי השליחות שלי בעולם הזה, לתת לאנשים אפשרות לבחור ברגש התודה והחמלה מול הכעס וההאשמה. בשנתיים האלה אני עדיין עובדת על הריפוי האישי שלי ועל הריפוי שלנו, כפרטים וכחברה.
ועדיין, כל נסיעה לדרום, כל עצירה באלונית כפר עזה, כל ביקור בשכונת הצעירים השרופה, מציפים את היום הנורא לקדמת התודעה ומביאים כאב צורב ותסכול גדול.
היום, כשאתם שמחים – שמחו בצניעות, שמחו בשקט, שמחו בקול רועד. נכון לשמוח, לשחרר אנחת רווחה, לבקש סליחה. נכון בו זמנית לזכור בכל רגע את אלה שלא זכו לחבק שוב את אלה שהורעבו ולא שבו, את אלה שרצו ולא קיבלו יותר את צחוק ילדם זהוב השיער.
שמחו בתוך בתיכם, לא בכיכרות העיר, שמחו בסוכתכם. אני מודה לרגע הזה שמגיע. אני מבקשת, כמו כולם, לראותם בבית. שמחה אין בליבי ברגע זה. הלב שוב נקרע מתחושת התסכול, על כך ששלי לא יבוא.
התרעות פיקוד העורף