שנתיים חלפו מאז אותו יום שחור, 7 באוקטובר, והפצע רק הולך ומתרחב. לא למדנו. לא תיקנו. לא החזרנו את האמון. במקום מדינה שקמה מהאסון נחושה וחזקה, אנו ניצבים מול מציאות של קריסה מבפנים, והעולם רואה אותנו ונרתע.
במשך שנתיים, מדינה שמתהדרת בצבא חזק ובמודיעין מהולל לא הצליחה להחזיר את כל ילדיה הביתה. כל יום שחלף היה אות קין על מצחנו. אנחנו שואלים "איך זה קרה?" – ולא מקבלים תשובות.
מי שמביט במראה היום רואה עם עייף, חברה שסועה ומדינה על סף תהום. אנחנו מאבדים לא רק את הביטחון, אלא גם את הרוח. גם רוח צה"ל התמוססה, האמון בין האזרחים להנהגה ולצבא התרסק, האמון בינינו לבין עצמנו נשבר והשסעים הפנימיים גדלים. שנתיים היו יכולות להספיק כדי לבנות מחדש. כדי להראות לעולם ולעצמנו שאנחנו יודעים לקום. שנתיים יכלו להיות זמן של תיקון.
הבחירה בידינו. או שנמשיך לטמון את הראש בחול ולהידרדר אל תוך התהום, או שנבין סוף־סוף שאין לנו ברירה אלא להתאחד, לדרוש תשובות, אחריות אמיתית. אחרת, 7 באוקטובר לא יהיה רק יום של אסון, אלא נקודת האל־חזור של מדינת ישראל. הקדמת הבחירות מחויבת המציאות. הניתוק של אותם 120 אנשים עבר מזמן את גבולות הטירוף.
אני לא אשקר. היום אני מקנא במשפחות החטופים, אלו שיזכו לחבק את יקיריהן. אני כבר לא אחבק את רוני. היא לעולם לא תחזור. אבל כיוון שהסתיימה המלחמה, כולנו נדרשים מעכשיו לתיקון. כבר שנתיים שאומרים לנו: נחקור כשתסתיים המלחמה. הנה, המלחמה הסתיימה. בלי תירוצים, תקימו ועדת חקירה ממלכתית. זה המינימום של המינימום, זו המחויבות שלכם לנופלות ולנופלים.
התרעות פיקוד העורף