“את תחזרי?” – זו השאלה שתמיד מגיעה, כמעט בכל שיחה עם עובר אורח שמאיר לי פנים ברחוב. כך גם יספרו לכם רוב תושבי העוטף. הרגע הזה, שבו תגיע השאלה “אתם תחזרו לשם?” אף פעם לא מאחר לבוא. אולי לחלק מהאנשים יש תשובה ברורה לשאלה הזו, אבל לנו, בקהילת כפר עזה, כמו בשאר הקיבוצים האדומים, כבארי וניר עוז, יש לפחות עוד שנה עד שנצטרך באמת לענות. כולנו מפונים מהבתים כבר שנתיים. רבים מאיתנו שכולים. אין כמעט אדם שלא איבד כמה חברים לפחות. רק בקיבוץ כפר עזה יש 17 אלמנים ואלמנות כמוני, ו־49 יתומים ויתומות כמו הבת שלי, שייה.
לעומת השאלה על חזרה עתידית, הגישה השיקומית שמלווה את הקהילות הפצועות שלנו מנסה לעזור לנו לראות את העולם יום ביומו. להתאמן בלטפוח לעצמנו על השכם על הישגים קטנים. וכך באמת אני חיה את חיי. אני חושבת לטווח קצר מאוד. שטפתי בקבוקים – כל הכבוד, שי־לי.
החלפתי לשייה מידה בבגדים מ־2 ל־3 – כל הכבוד, שי־לי. קמתי בבוקר, יצאתי מהמיטה, הלכתי לעבודה, חזרתי – ממש כל הכבוד, שי־לי. אין לי יותר מזה. בדרך כלל אני יודעת את לוח הזמנים שלי רק כמה ימים קדימה, ולפעמים אני אפילו שוכחת איזה יום היום. כל מה שאני זוכרת הוא המשימה הבאה. בתוך ה”עכשיו” יש הרבה יותר שפיות עבורי מכל מה שהיה ב”עבר” ובטח ממה שיהיה ב”עתיד”.
משם נולדה בי סקרנות למקור השאלה הזו, “את תחזרי?”. המבטים של עוברי האורח השואלים לא תמיד באמת מבקשים לדעת מה עתיד ההתיישבות בעוטף. תמיד הרגשתי שיש שם משהו מעבר, כמעט כאילו השאלה הזו מבקשת לדעת אם אנחנו כחברה נוכל לחזור לעצמנו. אם מתישהו תהיה תקומה. אם נוכל לשוב להיות מי שהיינו. וכך התחלתי לשאול את עצמי: “שי־לי, את חושבת שאת תחזרי? את חושבת שיום אחד תוכלי לחזור לעצמך?”.
וככל שעבר הזמן, הבנתי שיש לי תשובה: לא. אני לעולם לא אוכל לחזור להיות מי שהייתי לפני אותו יום שחור. לא רק כי יהב שלי נרצח. לא רק בגלל מה שקרה לקהילה שלי. לא רק בגלל המראות שראו עיניי. אלא כי אני פשוט לעולם לא אוכל להיות אותה אישה שהייתי עד אותו הרגע שבו היד של המחבל נכנסה מהחלון. ואם אומר את האמת, אני חושבת שאף אחד בחברה שלנו לא יוכל לחזור להיות מי שהיה לפני המלחמה.
ובו בזמן, הקִרבה למוות גורמת לי להבין שאם החיים כל כך קצרים, אז שווה לי לחוות לעומק הלב כל חיוך של שייה, כי אין לדעת אם מחר יהיה סוף. ודווקא הפרידה ממי שאני לעולם לא אוכל לחזור להיות היא זו שנתנה לי את החופש לראות את העולם בעיניים חדשות. ולגלות שעדיין, לא משנה מה היה, ולא משנה מה יהיה – יש בתוך הרגע הזה, ה”כאן ועכשיו” הלא מושלם של כל אחד מאיתנו, כל כך הרבה יופי.
ובימים אלה, כשהמלחמה מגיעה לסיומה והחטופים יחזרו סוף־סוף לחיק משפחותיהם, התשובה לשאלה ברורה מתמיד. כי יש הרבה אנשים שלנצח לא יוכלו לחזור אלינו. והנפש של כולנו השתנתה ללא הכר. אבל אין דרך לשיקום אמיתי בלי שנכיר בכל מה שאבד. ואולי דווקא אם ניישיר מבט לכאב, נוכל רק אז באמת לצמוח מהשברים ולבנות מחדש את עם ישראל, שעדיין חי.
התרעות פיקוד העורף