הנכונות להאמין שהכול נגמר ברגע אחד נובעת מעייפות אמיתית ומכמיהה לשקט, אך שקט שמבוסס על תקווה בלבד ולא על תנאים ממשיים הוא שקט שמחזיק מעט זמן ומתנפץ בקול גדול. זה אינו סוף; זה דימוי של סוף.
המנגינה הזו מזכירה את סוף קיץ 1993. הסכמי אוסלו הוצגו כהתחלה של “שלום אמיתי”, עם סיפורי קוקה־קולה, מקדונלד'ס והחרם הערבי שמתפוגג. האתוס הציבורי ביקש אז להאמין שהיסטוריה משתנה במחי עט, שאפשר לקצר תהליכים, לדלג מעל סלעים ולקבל מציאות חדשה בתשלומים נוחים.
מי שהסתייג הוגדר “איש אתמול”, מי שדרש בחינה מפוכחת נחשב מעכב, ומי ששאל שאלות נשלח לשבת בצד. אז זו הייתה אשליית שלום. היום זו אשליית סוף המלחמה. בשני המקרים פעל מנגנון פסיכולוגי דומה: הרצון הקולקטיבי לסגור פרק, להכריז “עברנו את זה” ולהמשיך הלאה גם כשעובדות השטח מספרות סיפור אחר.
במשך תקופה ארוכה, ובצדק, נאמר כי יש להשיב את החטופים במהירות המרבית. במקביל, לפי הערכות ביטחוניות ומלקחי העבר, הועלו אזהרות לגבי המחיר הכבד של שחרור רב־מחבלים בחזרה לרחובות ישראל ויהודה ושומרון. לא פעם, מי שהתריע בפני המחיר, נתפס כאיש המבקש לעכב את שחרור החטופים וזאת על מנת להסתיר את השלכות מסוכנות של העסקה.
השבוע אנו מציינים את יום השנה לעסקת גלעד שליט ואת השנה השנייה לטבח שמחת תורה. בלי להשטיח את ההבדלים בין המקרים, לקח אחד חזר על עצמו: מחיר העסקה הוסתר מהציבור והסיסמה “נדע להתמודד ולהכיל”, על ידי מערכת הביטחון הוכחה כאשליה שהתנפצה ב 7.10.
יציבות אזורית – רק דרך מימוש מטרות המלחמה
המפתח ליציבות אזורית לא נולד מהצהרות, אלא ממימוש מלא של חמש המטרות שהוגדרו על ידי ישראל: השבת כל החטופים, החיים והחללים כאחד; פירוק חמאס מיכולותיו הצבאיות כיעד מדיד של דה־מיליטריזציה בפועל; פירוז רצועת עזה מארגוני טרור; מניעת איום עתידי מעזה באמצעות שליטה ופיקוח ביטחוניים אפקטיביים; והחלפת שלטון חמאס במנהל אזרחי שאינו עוין את ישראל. עד שהמטרות הללו לא ימולאו במלואן, “סוף המלחמה” יישאר כותרת ולא מציאות.
בזירה המדינית נשמעים רעיונות למתווים רב־שלביים. בהקשר זה, יוזמת “21 הנקודות” המיוחסת לנשיא טראמפ הוצגה בתקשורת כתוכנית סדורה לשיקום ולסיום הסכסוך בשלבים. לפי דיווחים והערכות שונות, חמאס פועל כבר כעת לצמצום נזקים ולהשלמה כמעט מלאה של שלב א' בעסקה, כדי להגיע לעמדת מיקוח טובה יותר לשלב ב' - השלב המכריע.
סופו של חמאס הוא התנאי היחידי לסיומה של המלחמה ותנאי הכרחי ליציבות אזורית לשנים קדימה. כל דילוג על שלב, הנחה לאוייב, תתפרש בעיני ארגון הטרור ומדינות האויב כאות שה־7 באוקטובר הבא מעבר לפינה. הפזמון על “שובם של החיילים מן הקרב” יתפוגג מהר כשהשטח יספר אחרת.
מיד לאחר סיום שלב א' אנו צפויים לשמוע קולות הקוראים “לגמור עם זה עכשיו”: לדלג על שלבים, לעגל פינות, להזרים דולרים מקטאר ולסמוך על מצרים שתעצור את ההברחות. הניסיון מלמד שזה קונה זמן ולא ביטחון. האמונה הריקה שב“פעם הבאה נגמור אותם” אחרי נסיגה חפוזה מחזירה אותנו להיגיון שלפני “עופרת יצוקה” ומקצרת את הדרך חזרה לימים האפלים של טבח שמחת תורה. קיצור דרך פירושו שחזור הבעיה בתנאים גרועים יותר.
נורת אזהרה
עשרות אלפי לוחמים שירתו חודשים ארוכים, ומיליוני ימי מילואים נצברו; משפחות התפרקו, עסקים ועובדים ספגו פגיעה אנושה. הגיבורים הללו אינם הפקה טלוויזיונית וכלי משחק, והסיפור שלהם לא מסתיים בשיר “אחרי מלחמה”.
הם לא יצאו להילחם כדי לראות את דגלי הרש"פ תחת הנהגת אבו מאזן ברצועת עזה, ולא יקבלו מצעדי ניצחון של חמאס ברחובות. יש כאן חוזה לאומי, לא סיסמה: יעדים הוגדרו, ואי־עמידה בהם אינה “פשרה” אלא יצירת סיכון חוזר.
המחויבות שלהם, ושלנו, היא לחמש המטרות שהוגדרו , לא לקיצור דרך שממחזר את הבעיה. וכדאי שגם ההנהגה בישראל תבין: אם יתברר שהיעדים לא הושגו ונדרש שוב למבצע לרצועת עזה, להשגה של אותם יעדים עצמם, ייתכן שהמוכנות הציבורית לשאת שוב בנטל תיפגע קשות. אנשים שבעו מאשליות של מראית עין.
הבחירה בין נוחות לספר לעצמנו לבין אמת שעומדת במבחן השטח אינה שאלה של מצב רוח אלא של בגרות לאומית. אפשר להמשיך להיאחז בנרטיבים מנחמים, לחגוג סיום מדומיין ולחזור בכל פעם לנקודת ההתחלה. ואפשר לעמוד בעקרונות שהוגדרו עד תומם, גם כשזה ארוך, מורכב ושוחק. רק אז “סוף המלחמה” יפסיק להיות פזמון חוזר ויהפוך לעובדה מצטברת על הקרקע.
התרעות פיקוד העורף