כאילו שמישהו לחץ "פליי" על מדינה שלמה: ישראל לומדת לנשום מחדש | מאיה כהן

בכיכר, הדגלים ידעו להתנופף נכון. מישהו פיזר קונפטי שנדבק לנעליים ולשיער, ומישהי אמרה בקול של מי שמדברת לעצמה: ״הם לא שבויים יותר”. זה משפט שאפשר למרוח על קיר. ליד הפסנתר של אלון, עובר אורח ניגן שלושה אקורדים שבורים ומאות אנשים שרו אותם יחד כאילו זו היתה נעימת המנון חדשה. במסדרונות בתי־החולים צעדו חיבוקים כמו תהלוכה, סבים, דודות, טלפונים פתוחים בוידאו, ידיים שמחפשות ידיים שזכרו אותן בעיניים עצומות.

וכמה טבעי היה היום הזה שנולד על ברכיים דואגות וגדל לחיוך, וכמה בלתי־אפשרי היה לדמיין אותו. תנסו לחזור אחורה חודש, חודשיים  בלבד: אם מישהו היה אומר אז באוגוסט אמצע ספטמבר שכולם, כל העשרים החיים, ישתחררו ביום אחד בתוך פחות מחודשיים, היינו מהנהנים בנימוס ומחליפים נושא. היו קוראים לו משוגע. המציאות קראה לו צודק. כנראה שככה נראית נחמה בישראלית: מגיעה בבת אחת, אחרי שהתרגלנו לחלק אותה  לפעימות רבות של סבל.

היום הזה לימד מחדש את הדקדוק של תודה. תודה ללוחמים, לרופאים, למתנדבים, לנהגים שעצרו בצד הדרך רק כדי לבכות דקה, לקהילות שהחזיקו משפחות כמו שמחזיקים תינוק שנולד טרם זמנו. תודה לאימהות שעמדו מול מצלמות כשקולן נסדק, לאבות שהחזיקו כתפיים של ילדיהם ולחשו ״הכל בסדר”, לאחים ואחיות שהפכו למנהל לוגיסטיקה של תקווה. גם תודה לשכנים שהביאו סיר מרק, ולמי שכתב שלט פשוט, שחור על לבן: ״ברוך שובך”.

ובתוך כל זה, ישראל שוב הוכיחה את היכולת המוזרה שלה לגעת בשמיים ולדרוך באדמה באותו רגע. כי בשעות הערב, כשהשמש נמסה לתוך הים והכותרות עוד שרו ״חזרו”, התקבלה תזכורת חדה, חותכת: ארבע גופות של חטופים הובאו ארצה, ארבעה מתוך 28 שלא ישובו לחבק. מה״עם ישראל חי” של הצהריים אל ה״יהי זכרם ברוך” של הלילה המרחק קצר, קצר מדי.

אז  כתבנו בשורות שמחות גדולות, כאלה שמסמנות סוף מלחמה ותחילת שיקום. אבל בשולי המחברת, במקום שבו היד רועדת, הוספנו הערת שוליים שלא מאפשרת לחגיגה להפוך לשכחה: השיבה איננה שלמה, והלב הישראלי יודע להכיל שני פעלים בבת אחת, להודות ולזכור. בקרוב, הכיכר תחזור להיות כיכר, הפסנתר יעמוד על מקומו, בתי־החולים יתעוררו לעוד סבב בדיקות, מדינה שלמה תנסה ללמוד מחדש שפה של חיים רגילים.

ובכל זאת היום נסגר עם מילה שאי אפשר לקחת מאיתנו: ביחד. ביחד חיכינו, ביחד קראנו בשמות, ביחד נבכה גם על אלה שלא שבו, וביחד נבטיח שהשער שנפתח לא ייסגר עד האחרון. כי זה מה שהיום הזה ביקש: לא לשכוח מאיפה באנו, לא לוותר על לאן אנחנו הולכים, ולחבק חזק  את השבים, את הזוכרים, את החיים.