חדשות היומיים האחרונים היו בקצב סולו תיפוף מהיר. אחרי יום השמחה של שחרור החטופים, אחרי התמונות של אמהות קופצות באושר כשהן רואות את הבנים שלהן, אחרי כל זה, אנחנו ביום שאחרי. מה שנקרא אצלנו "אחרי החגים".
מדובר ברוב תושבי רצועת עזה. השיקום שלהם, כך אומר טראמפ, צריך להיות במקומות אחרים בעולם, מקומות שבהם הפליטים וצאצאיהם יוכלו להפסיק להיות תושבים זמניים, וגם יצטרכו לוותר על הרעיון שלהם - רילוקיישן לתוך שטח מדינת ישראל, במקום הישראלים.
דוד נחטף לעזה מקיבוץ ניר עוז (עם אח צעיר יותר, אריאל). זהו סרט על מציאות חזקה וכואבת. איתן ניצל, דוד ואריאל שוחררו עכשיו. אז, בעת ההקרנה, הבמאי תום שובל אמר מעל הבמה שזהו סרט לא גמור. "ברגע שדוד חוזר, אני מצלם לסרט הזה סוף חדש", הבטיח. קדימה, זה הזמן לצלם סוף חדש לסרט. הפי אנד גם למדינה.
מבחינתי, עד שלא יחזירו את כל החללים, לא נדע אם אין עוד חטופים חיים. אני חושש שאם לא נקבל את כל החללים, לא נדע. ייתכן שנהיה במצב שחששנו ממנו: שנותרו חטופים חיים בידי חמאס, ואולי הם יוציאו את הקלף הזה בבוא היום. לכן אנחנו חייבים שכל אחד יחזור: חי או חלל. זו המשימה שלנו עכשיו.
זפזפתי, כמובן, בין ערוצי חדשות בכל העולם. כולם היו מפוצצים בחדשות האלה, שבהן החטופים חוזרים, טראמפ נואם, ביבי נואם. זה חומר חדשותי שאף מערכת חדשות אינה יכולה שלא לשדר, וככל שהיא משדרת, היא מראה באופן ברור מי הצד הטוב ומי הצד הרע. אלה רגעים של נחת הסברתית, אבל המערכה לא נגמרה, ואת זה צריך לזכור. המטרה הייתה ונשארה כניעה ללא תנאי של חמאס.
כל אלה שאמרו קודם: ראשית נקבל את החטופים, ואז נמצא סיבה לחסל את חמאס, עכשיו תורכם. הנה, קיבלנו את החטופים, ועכשיו אנחנו צריכים לחסל את חמאס. זאת אומרת שעליכם להתייצב לצד הממשלה בתמיכה בפעולות הצבאיות שלה אם יהיה הכרח בפעולות מלחמה.
התרעות פיקוד העורף