בני המשפחות התייסרו בדאגה, עשו לילות כימים כדי להשיב את הבנים ואת הבנות, נאבקו את מאבק חייהם ונאחזו בתקווה. הם הבינו, הבנה אינסטינקטיבית, קמאית, שרק הם יכולים להשיב את הבנים והבנות. שרק מאבק עיקש, נחוש, עקבי ישיב אותם הביתה.
ואומנם, מה שהתחיל כמה שבועות אחרי זוועות הבוקר ההוא בכיכר שקיבלה לימים את השם "כיכר החטופים", הסתיים, כך נראה, בזכות אותה כיכר. בזכות אותו מאבק עיקש של בני המשפחות, בזכות הסולידריות הישראלית שהובילה מאות אלפי אנשים להיות שם איתם שבוע אחרי שבוע, בזכות הערבות ההדדית היהודית.
העובדה שאותה כיכר, שאולי תיקרא מעתה "כיכר השבים", הייתה מלאה עד אפס מקום שלשום, מעידה על הצורך שלנו ביחד הזה. בין השאר, כנראה, משום שב-7 באוקטובר הרגשנו לבד כל כך. היינו לבד, מופקרים איש-איש לגורלו.
שלשום בבוקר יכולנו לשחרר יחד אנחת רווחה, כשהדיווחים הראשונים על מצבם של החטופים המשוחררים החלו להגיע. יכולנו להתרגש יחד מול שיחות הווידיאו של אחינו עם בני משפחותיהם, שיחות שזיקקו חוויה ישראלית כל כך - בתצורתה הקיצונית, המחרידה - שבה היוצרות מתהפכות פתאום והילדים מרגיעים את הוריהם המודאגים, כשאליהם צמודים עדיין מחבלי חמאס.
לא שכחנו לרגע את כאבן של המשפחות שלא יזכו לחבק עוד את בניהן ובתן השבים מהשבי. לא הפסקנו לרגע לקוות שיזכו לפחות להביאם לקבורה בקברי ישראל. לא התעלמנו לרגע מיגון המשפחות שבניהן הלוחמים נפלו בקרבות המלחמה.
האסון הזה התחיל בשמחת תורה תשפ”ד והסתיים בשמחת תורה תשפ”ו. עם פתיחת מחזור הקריאה החדש בתורה אפשר יהיה גם להתחיל לכתוב פרק חדש בחיי האומה, פרק בדברי הימים שאחרי המלחמה - פרק ההחלמה. עכשיו נוכל להרשות לעצמנו לנשום. נתחיל לשקם, כחברה, את הריסות חיינו. עכשיו, כשהם סוף-סוף בבית.
התרעות פיקוד העורף