כפסיכולוג, אני שואל: למה אנחנו לא מקשיבים לחברה שלנו? | ד"ר עפר גרוזברד

מדוע אינכם מעורבים בפוליטיקה? מדוע אין שומעים את קולכם בתקשורת? יש לכם כלי רב עוצמה ביד. אתם אמונים להקשיב היטב ולהבין תהליכי חשיבה. איך זה שנדם קולכם בדיון על ההדחקה הקולקטיבית שעברנו טרם השבעה באוקטובר וזו לא הפעם הראשונה שכשלנו בכך. איך זה שאינכם אומרים דבר על מנגנון ההשלכה "האויב מורתע" בזמן שאנו היינו מורתעים? הרי אלה כלי העבודה שלנו. רוצים עוד, איך זה שאתם לא מקשיבים לאויב ומנסים להבין את הלך חשיבתו.

הרי זה לב החשיבה הפסיכואנליטית. אילו עשיתם זאת יתכן שיכולתם להזהיר אותנו מפני אופנות חשיבתו המניפולטיבית ואף להתריע שבעניין זה הוא עולה עלינו עשרות מונים וגם להסביר לנו מדוע כישוריו בתחום זה עולים על שלנו (מיקוד שליטה חיצוני). הקשבה טובה וכנה לעצמנו, להעברה הנגדית שלנו, תחשוף כיצד אנו שוב ושוב לאורך השנים נופלים במלכודת האשליה המתוקה שהאויב רוצה שקט, כסף, התפתחות אם לא הסכם כלשהו ואולי אפילו שלום. איפה אתם? אבל זה רק חלק קטן מהתרומה העצומה שהייתה יכולה להיות למדע הפסיכולוגיה אילו הייתם מסתכנים ביציאה מהקליניקה הנעימה ומוכנים להיכנס לשדה הפוליטי עתיר המאבקים.

נמשיך הלאה, יכולת ההקשבה המעולה שלכם אותה אתם מתרגלים לאורך שנים מציבה אתכם במקום המושלם להשתלמות קצרה בתחום הפסיכולוגיה הבין תרבותית. זוהי דיסציפלינה העוסקת באופנות החשיבה של חברות מסורתיות קולקטיביות שעליהן נמנים אויבנו, נוכחת בעולם במיטב האוניברסיטאות עם כמות עצומה של מאמרים וספרים (פערי חשיבה בין האמריקאים לסינים, בין האוסטרליים למלזים, בינינו לבין העולם הערבי ועוד). אז הייתם יכולים להמליץ לממשלה למשל להילחם מלחמת חורמה בהסתה שהיא תנאי הכרחי לכל טרור ובלעדיו לא יהיה טרור.

הייתם מבינים שבחברה מסורתית קולקטיבית הפרט מוותר על חלק מחשיבתו העצמאית משום הלחץ הקבוצתי וציווי המנהיג ועל כן הוא נותר חשוף ופגיע לכל הסתה. דווקא אנו היינו צריכים להיות המובילים בתחום זה שכמעט איננו מוכר בישראל. רוצים עוד, להבין את האויב אומר גם להבין את עצמנו ואת הנקודות העיוורות שלנו ביחס אליו – את הסתגרותנו בתוך עצמנו כחברה מודרנית אינדיבידואלית הבונה גדרות הפרדה, מרוכזת בסייבר וסוגרת יחידות שתפקידן ללמוד את האויב. האם אנו מבינים למשל איך הם רואים אותנו?

הנני פסיכולוג קליני בהכשרתי ובעל Ph.D  ביישוב סכסוכים ממכון קרטר ליישוב סכסוכים באוניברסיטת ג'ורג' מייסון בארצות הברית. כתבתי בין היתר את סדרת "הצופן התרבותי" – חמישה כרכים שהוציאה אוניברסיטת בן גוריון הדנים באופנות החשיבה של חברות מסורתיות קולקטיביות בכלל ושל אויבנו בפרט. שמשתי יועץ בחטיבת המחקר באמ"ן טרם הטבח, התרעתי במכתב לבכירים (שר הביטחון דאז בני גנץ, מבקר המדינה, ראש אמ"ן אהרון חליווה ועוד) על חוסר מוכנותה של המערכת למלחמה.

לא, לא ידעתי חמאס יתקוף שנה וחצי לאחר התרעתי. פשוט ראיתי מה שכל פסיכולוג מתחיל היה רואה – בכירים שמהנהנים בראשם בהסכמה ונגשים אלי לאחר מכן ומתייסרים שלא אמרו את אשר חשבו בישיבות חשובות, הוראות שאני מקבל שיש דברים שאסור להגיד משום שזה עלול להעליב, לחבל בקשרים עם הקודקודים, לפגוע בקידום ועוד ועוד. המודיעין זה המוח של הצבא והוא דורש חשיבה חופשית ויצירתית שמנוגדת לכל מערכת היררכית – אכן כל פסיכולוג יכול היה לעזור. למעלה מעשרים שנים אני מנסה ליישם את הבנותיי בנפש האדם לטובת מדינת ישראל אבל אני כמעט לגמרי לבד.

ומה עם גישור הפער בין שמאל לימין ובין שבטי ישראל השונים – חילוניים, דתיים לאומיים, חרדים וערבים? הפיצול בתוכנו - כולם אומרים - הוא בלתי נסבל ועדיין פסיכולוגים לא מצליחים לומר לציבור ובעיקר לעצמם שמדובר בשתי אופנויות חשיבה שונות ולגיטימיות וללא הבנה עמוקה של אופנות החשיבה של האחר לא תהיה לעולם אמפתיה לצד השני. למשל, קבוצה אחת חושבת יותר במונחי "אני" והשנייה ב"אנחנו" וזה יוצר שתי מערכות חשיבה שונות בתכלית בקוגניציה וברגש. זו עבודה קלינית כמו טיפול זוגי, להקשיב, להבין ולגשר. אז יש קבוצות לא מעטות וחשובות שמפגישות אנשים ממגזרים שונים אבל אין לימוד מדעי מעמיק ומדויק של אופנות החשיבה של האחר כפי שאין אותה ביחס לאויב.

האמת היא שעד עכשיו חששתי לכתוב שורות אלה. יכעסו עלי, ישמיצו אותי אבל לאחרונה מלאו לי שבעים שנים ונדמה לי שהגיע הזמן לומר את מה שאני באמת חושב – טוב מאוחר מבכלל לא. אז פניתי לשני המכונים הפסיכואנליטיים והצעתי שאתן הרצאה על פסיכולוגיה בין תרבותית. מהפסיכואנליטיקאים האמונים על הקשבה טובה ציפיתי להכי הרבה. נעניתי בדחייה - בתחילה בחוסר תגובה ובהמשך שהתוכנית שלהם מלאה. פניתי להסתדרות הפסיכולוגים, אפשרו לי לדבר לפני הוועד.

בקשתי להקים קבוצת פסיכולוגים שתייעץ לקובעי המדיניות ומערכת הביטחון בנושאים רלוונטיים כפי שקיים בארצות הברית. לאחר דיון הם השיבו לי שאוכל לחקור את הצד הישראלי וכשליו אבל לא את אופנות החשיבה וההתנהלות של האויב. לדעתם זה יכול להישמע גזעני ובכלל יש פסיכולוגים ערבים, ודתיים ומכל קצוות הקשת הפוליטית והם לא רוצים להסתבך. כמו בטיפול זוגי, האם אפשר לדון בכישלון הצד הישראלי מבלי להבין את אופן חשיבתו של האויב, התנהלותו נטיותיו ויתרונותיו?  כשהמלצתי להציע לאמ"ן את שירותנו בהנחיית דיון פתוח כדי לנטרל חשיבה מערכתית היררכית המנוגדת לכל חשיבה חופשית ויצירתית נאמר לי שהסתדרות הפסיכולוגים זו עמותה שאין לה כל חובה לתמוך בפרויקטים לאומיים ושזה רק יסבך אותה.

מה קורה לפסיכולוגים? אשאיר זאת לקורא. כואב לי לראות שיש להם כלים שיכולים לעזור לכולנו והם לא משתמשים בהם. נכון, בצבא יש קב"נים שזה בתחום הטיפול האישי, ויש קבוצות לא מעטות שמפגישות אנשים ממגזרים שונים – אבל החלק המדעי מחקרי על אופנות החשיבה של כל קבוצה הוא חסר. באמ"ן העסיקו לאורך שנים פסיכולוגים שהתבקשו לכתוב פרופיל אישיותי של בכירי אויבנו – אז הם כתבו פרופיל של סנוואר כאילו הוא אשכנזי טוב. כלומר, בלי כל הבנה תרבותית. לא אחת זה נגמר בזה שהוא פסיכופט. תוויות פסיכופתולוגיות כאלה לתרבות שונה זו הדרך הבטוחה לחסום כל הבנה.

נכון, זה דורש מהפסיכולוג שרוצה לחוות את דעתו בנושאים פוליטיים לשים בצד את נטייתו הפוליטית או לפחות להיות מודע לה היטב ולנסות להבין את כל הצדדים המעורבים. הוא עושה את זה דרך קבע בקליניקה כשהוא מנסה לשים בצד את ערכיו האישיים ולא להשליכם על המטופל ובטיפול זוגי או משפחתי לנסות להבין את כל הצדדים. פסיכולוג הוא לא נביא ומותר לו לשנות את דעתו ככל שיחפוץ ואף להתגאות בכך. אבל יש לו גם ידע מדעי מוצק שאיננו בר שינוי. למשל, בהרצאה שנתתי לפני המרכז למורשת המודיעין התפתח וויכוח: המשתתפים טענו שמה שגרם לטבח השבעה באוקטובר היו אלה הנחות סמויות מוטעות ואני טענתי הדחקה. הם רצו פתרון קל. הנחות סמויות מוטעות מתקנים ונגמר העניין. אבל לומר שהייתה כאן הדחקה מחייב להכיר בכך שיש לך לא מודע וזה כבר דורש צניעות. יש דרכים להילחם בהדחקות אישיות וקבוצתיות אבל לשם כך צריך אנשי מקצוע.

אנו זקוקים לאנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש שיעזו לצאת מהקליניקה לעולם הגדול שבחוץ ולבחון עולם זה ביושר ובכנות באמצעות הכלים הטובים שיש להם.