שיבת החטופים: כשמשא ההרגשות והכאב הופך ליכולת משותפת

בימים אלה, עם הדיווחים על סיום מלחמת חרבות ברזל ולקראת שובם של החטופים הביתה, משהו מיוחד קורה בחברה הישראלית. מעבר לדיווחי החדשות ולסיקור האירועים מתרחש תהליך נוסף, שקט ועמוק יותר, שבו חוויה רגשית משותפת חוצה את כל החברה. זהו רגע שבו נדמה שכולנו מרגישים יחד- שמחה, הקלה, כאב ודאגה מהעתיד, במעין תיאום רגשי כמעט בלתי מוסבר. זה ניכר בשיח בין אנשים, בתגובות לכתבות ובפרסומים ברשתות החברתיות. באופן קולקטיבי, לצד האישי, ישנה חוויה משותפת של ציפייה והתרגשות לקראת שיבת החטופים וסיום המלחמה.

האנליזה הקבוצתית, שהינה גישה לטיפול נפשי, מסבירה את החוויה הרגשית המשותפת הזו כיכולת האנושית הטבעית להיכנס לתהודה רגשית משותפת עם אחרים, לא כבחירה מודעת, אלא כתגובה אנושית בסיסית. כאשר אנו עדים לאירוע משמעותי אנחנו נמשכים זה אל רגשותיו של זה ונעים יחד, כמו גלים בים אחד.

מאז 7 באוקטובר, אנו חיים בתוך טראומה קולקטיבית, שטרם הסתיימה. היא ממשיכה להתקיים ורוחשת מתחת לשגרה היומיומית המתנהלת. בעקבות אותו יום נורא והמלחמה המתמשכת, התעוררו ההבנה שהבסיס הקיומי שלנו עלול להתערער והתחושה ש"הבית אינו בטוח", והפכו לזיכרון משותף הצרוב כטראומה בתודעה החברתית. כל פרט חווה ומתמודד עם החרדה והכאב בדרכים שונות. עם זאת, נראה שזוהי מציאות שבה החוויה הפסיכולוגית של היחיד כבר אינה נפרדת מזו של החברה כולה.

הסיבה לכך, לפי ה. פוקס, אבי גישת האנליזה הקבוצתית, היא שאנו משתייכים לאותו "מטריקס". ״המטריקס״ הוא הרקמה הרגשית הבלתי-נראית, המחברת בין חברי הקבוצה או החברה, ובתוכו נעשים תהליכים נפשיים. לשם ההמחשה, ״המטריקס״ היא רשת בלתי נראית שכולנו חלק ממנה וכל תנועה רגשית של כל אחד ואחת משפיעה על האחרים ומושפעת מהם, בו-זמנית.

המטריקס הקבוצתי, יכול לספק סביבה ייחודית לעיבוד הטראומה, בהחזירו לפרט את האפשרות להיות חלק מנרטיב משותף ולהקשר חברתי והסטורי, מבלי לאבד את ייחודיותו. כשהחוויה הטראומטית 'בידיה' של האם – היא הקבוצה או החברה - היא מפעילה מנגנוני עיבוד משותפים. הדבר מאפשר להיזכר, לתת מילים, להרגיש ולמצוא פשר, מבלי להישאר לבד עם החוויה. העיבוד הקבוצתי יוצר מחדש את הנרטיב האישי שנשבר דרך עדות, הקשבה ותגובה אמפתית ומכלילה.

אנו מציעות כי אותה חוויה משותפת יכולה להיות חלק מהבסיס לחוסן הישראלי. החוויה וההבנה שאנחנו חלק ממטריקס משותף, שאנחנו נעים יחד בתוך אותו מרחב רגשי, היא שתאפשר לנו לעמוד מול האתגרים הנפשיים המשמעותיים שלפנינו. חוסן איננו היעדר פחד, אלא הידיעה האישית שניתן לשאת את הקושי, שיש רשת שמחזיקה אותנו ושהכאב שלנו הוא לא סימן לחולשה אלא חלק מהחיבור שלנו לגוף חברתי פועם אשר ממשיך לחיות.

שובם של החטופים מסמן בדיוק את זה: הרגע שבו המטריקס הישראלי יכול להתרחב ולהתחזק מחדש. חזרת החטופים הביתה מזכירה לנו שהמעטפת החברתית שלנו עמידה מספיק כדי להחזיק את הכאב ואת התקווה בו-זמנית. ההבנה שכולנו חווים גם את השמחה וגם את הפחד היא לא רק נחמה רגשית; היא יכולת וכוח שבזכותם נוכל לעבד את הטראומה, להפוך את הכאב לזיכרון חי, ואת השבר הנורא ליכולת להתמודדות. זו הדרך שבה חברה מחלימה ומשתקמת- באפשרה לפרטים לשוב ולקחת חלק במרקם החיים, לא רק כיחידים אלא כחלק מקהילה נפשית מאחה.