יום הזיכרון הלאומי לחללי 7 באוקטובר והמלחמה איננו עוד יום בלוח השנה. זהו יום שבו עלינו לעצור, להתבונן ולהיישיר מבט אל עצמנו כחברה. זהו יום של חשבון נפש לאומי, לא רק על מה שקרה – אלא גם על מה שגרם לכך.
היום הזה חייב להיות ממלכתי באמת – לא מפלגתי, לא שבטי, לא מנוכס. זהו יום של עם שלם, של משפחות מכל גוני החברה הישראלית, של יהודים, דרוזים, נוצרים ומוסלמים, ואפילו של מהגרי עבודה וסטודנטים שבאו להתארח בארצנו. כולם, ללא הבדלי דת, גזע ומין, נפלו ונרצחו באותו בוקר שחור. כולנו שותפים לאובדן ונושאים את הכאב, וכולנו ראויים לכבוד ביום הזה.
דווקא ביום כזה אסור לנו להפוך את הזיכרון למוקד לניגוחים פוליטיים, להאשמות ולרעל מילולי. השיח המפלג רק מעמיק את השבר. במקום זאת, נבחר בדרך ההקשבה, באמפתיה, בהכרה בכאב של האחר גם אם עמדותיו שונות משלנו. נזיל דמעה יחד, נשתף בכאב הנורא, נחבק ונתחבק, ולו רק ל־24 שעות.
אבל יום הזיכרון איננו רק יום של דומייה – הוא גם יום של תובנות. הלקח המרכזי של 7 באוקטובר ברור: מדינת ישראל חייבת לחזור לייעודה הבסיסי – הבטחת ביטחונם של אזרחיה. זהו תפקידה הראשון של כל ממשלה, לפני כל דבר אחר.
ברוחו של דוד בן־גוריון, עלינו לשוב לממלכתיות, לאחדות לאומית שאינה מבטלת את המחלוקות, אלא מנהלת אותן בכבוד, מתוך תחושת גורל משותף. אחדות מתוך מחלוקת ולא האחדה בכפייה.
כדי שהזיכרון יהפוך גם לתיקון, חובה שתוקם ועדת חקירה ממלכתית. לא כדי לנקום, אלא כדי להבין. כדי לתת תשובות אמיתיות לציבור, לתקן את הכשלים וליצור בסיס לריפוי לאומי. הניתוח אולי יכאב, אבל רק כך ניתן יהיה להחלים.
ועל הממשלה לזכור: זהו יום זיכרון ממלכתי, לא יום זיכרון ממשלתי. זה יום של כולנו, ואיש אינו רשאי להפקיע אותו מאיש.
התרעות פיקוד העורף