יום הזיכרון הלאומי השני לציון אסון 7 באוקטובר. לכאורה, תם – אך ממש לא נשלם. שנתיים עברו, החטופים החיים חזרו, אבל המלחמה עצמה טרם הסתיימה ועדיין לא כל החללים שבו לקבורה בישראל.
נדמה שאין זה יום זיכרון רטרוספקטיבי על אירוע שחלף, אלא אנחנו עדיין באירוע מתרחש. יש חזרה מסוימת לשגרה, אבל אין שלווה. הזיכרון עדיין לא הפך לנרטיב מסודר, עם התחלה, אמצע וסוף ברורים. עם שלם צמוד לתקשורת, צמוד לרגעי האושר של משפחות החטופים שחזרו, ובמקביל מכיל הרבה כאב והזדהות עם המשפחות השכולות של חללי הטבח ועם המשפחות השכולות של החללים הלוחמים הגיבורים.
זהו עדיין זיכרון חי, נושם, מדמם, שמלווה אותנו בכל רגע נתון. שנתיים אחרי, ועדיין אנחנו נעים בין זעזוע ובין טראומה, בין כעס ובין הודיה, חשים “עין במר בוכה ולב שמח”. עדיין, שנתיים אחרי, העם חצוי. חציו הסיר את דסקית החטופים וחציו ממשיך לשאת את הסמל. חצי מהעם אומר לראש הממשלה בנימין נתניהו – תוֹדָה, וחצי מהעם דורש מראש הממשלה: תוֹדֶה.
היום, שנתיים אחרי, משמעות האירוע איננה אחת. לכל אחד מאיתנו 7 באוקטובר אחר. למי שאיבד קרובים, זוהי טראומה אישית שתלווה לנצח. למשרתים במילואים, זו חוויה ששינתה דרך חיים. בחלק מהמשפחות נוצר שבר כלכלי וזוגי, לרבים מאיתנו זו נקודת מפנה שהגדירה מחדש את תפיסת הביטחון ואת החשש הבסיסי לקיומנו.
שנתיים אחרי, החברה הישראלית עדיין קרועה. יש מחלוקות על האחריות, על הדרך קדימה, על ההתנהלות הפוליטית בתוך ישראל, ועל הפתרונות המדיניים לטווח ארוך. דמוקרטיה חייבת להכיל מחלוקת. אבל אסור שזו תהפוך לאסטרטגיה המובילה לשנאת אחים. חשוב שנזכור שיש לרוב המכריע בעם ערכים משותפים.
אסור לנו לתת לקצוות הפוליטיים הקיצוניים להוביל את השיח הציבורי ולמנוע מאיתנו גיבוש חזון משותף ברוח מגילת העצמאות, כזה המבוסס על עקרונות המדינה היהודית והדמוקרטית. חזון המתייחס לברית הגורל שלנו ולברית הייעוד שלנו, מתבסס על ההיסטוריה המשותפת ועל סבל העם היהודי, ומייחל לבחירה בעתיד עם ערכים משותפים ומוסכמים על הרוב הממלכתי הרחב בעם.
יענקלה רוטבליט כתב: “סערה הייתה, הנה חלפה לה/ ופנייך שוב רוגעות כפני הים/ עם האור נוסיף ללכת הלאה/ עוד הדרך רבה, המסע עדיין לא תם/ לא קלה היא, לא קלה דרכנו/ ועינייך לפעמים כה נוגות/ עוד שדות פורחים יש לפנינו/ עוד הרים גבוהים, וצונני פסגות". יום הזיכרון לאסון 7 באוקטובר צריך להיות חי, ביקורתי, נוקב ומחייב. להוביל אותנו לא רק להסתכל אחורה בצער ובזעם, אלא גם להביט קדימה בתקווה ובגילוי סולידריות ואחריות. נזכור את הנרצחים, הנופלים ונפגעי הגוף והנפש על ידי כך שנבנה חברה מוסרית הראויה להם.
התרעות פיקוד העורף