ישראל נעדרה - אבל ניצחה: כך הפכה פסגת שארם למבחן כוח אזורי | שי גל

ישראל לא נכחה - לא בשל הסמיכות לחג, ולא בשל התנגדותו של ארדואן, שמיהר לקחת קרדיט על היעדרותה - אלא משום שבחרה בכך. היעדרה מן הטקס לא היה היעדר מדיני, אלא נוכחות אסטרטגית. היא שמרה על חירותה הריבונית ונמנעה מהמרת עוצמה בהצגה דיפלומטית. חתימה, אפילו נוכחות ישראלית, הייתה מפקיעה ממנה את הגמישות המבצעית, המשפטית והמודיעינית הנדרשת ליום שאחרי, והופכת כל צעד ביטחוני לעילה לביקורת בינלאומית.

במזרח התיכון, מי שמצטלם לצד מחוללי הבעיה - מאבד את היכולת לפתור אותה. הפסגה נראתה כמו רגע של שלום, אך הייתה שיקוף של פער עמוק בין ההצהרה למציאות. ההבטחות ל“פירוק קיצוניות”, “שגשוג הדדי” ו“פתרון בדרכי דיפלומטיה” נשמעו נאות - אך דגלי טורקיה וקטאר, היחידים שהתנוססו לצדן של ארצות הברית ומצרים, המחישו עד כמה הדימוי והמציאות נעים בכיוונים מנוגדים.

קטאר ממשיכה לארח את הנהגת חמאס בדוחא ולהעניק לה מקלט ומימון בשם “תיווך הומניטרי”. טורקיה מציינת את 7 באוקטובר כ“יום מודעות לפלסטין”, ומלמדת את ילדיה שהטבח בישראל היה “שחרור”. שתיהן בונות את כוחן המדיני על חורבות האחריות: אנקרה מחלקת דרכונים לפעילי טרור, ודוחא מעניקה להם חסינות וכסף. זוהי דיפלומטיה של הסוואה - שפה רכה שמלבינה מעורבות ישירה.

הפער המדיני לא נופל מן הפער המוסרי: ההסכם שנחתם בשארם מותיר את השאלות המהותיות פתוחות - מי ישלוט בעזה, כיצד תיאכף הפסקת האש, והאם זו הפוגה זמנית או צעד למדינה פלסטינית בפועל. שום החלטה על עזה לא תעמוד אם תתקבל מאחורי גבה של ירושלים - היא תהיה חסרת לגיטימציה, חסרת יציבות וחסרת עתיד.

טראמפ בחר בעמימות מחושבת - מסגרת פתוחה שמאפשרת תמרון אך משאירה את ההכרעה האמיתית בידי ישראל. הוא דיבר על שיקום, לא על ריבונות, מתוך הבנה שאין לכפות על ישראל מציאות מדינית שלא נבנתה בכוחה. אלא שבעולם שממהר למלא חללים, העמימות הזו הפכה לשדה משחק של אחרים - מדינות, ארגונים ומעצמות שמעדיפים לדקלם את שפת השלום מאשר להתמודד עם מחירו. ישראל, לעומת זאת, איננה מחכה שההיסטוריה תיכתב במקומה. היא מגדירה את גבולות ההסדר, שומרת על חופש הפעולה, ומבהירה שביטחונה לא יימדד בהצהרות - אלא במעשים.

מנגד, מצרים נושאת לבדה את נטל היציבות. היא נלחמת באחים המוסלמים ובשלוחותיהם בסיני, במימון טורקי־קטארי, ויודעת שחמאס הוא זרועם הפלסטינית. שיתוף הפעולה עם ישראל - מודיעיני, ביטחוני, חכם ושקט - הוא בסיס ההרתעה היחיד שפועל. שלום קר? אולי. ביטחון חם? בהחלט. דווקא משום כך, ההרכב שנבחר לפסגה בשארם לא חיזק את המסר שעליו קהיר בונה את יציבותה - הוא רק המחיש כמה שברירית יכולה להיות משוואת האינטרסים האזורית. ההרתעה נשמרת מפני שהיא דיסקרטית וגמישה, לא מרובעת ומוצהרת.

ישראל לא זקוקה לחיבוקי טקס, אלא לשמירה על מרחב הכרעה נקי ממתווכות בעלות אינטרס. היא אינה מחויבת להסכמות שנחתמות בלעדיה - ובוודאי לא לכאלה שמחזירות את אויביה בלבוש דיפלומטי.

ביום שבו מדינות מהרו להצטלם לפני שהבינו מה נחתם, ישראל שמרה על מה שהאחרים איבדו - שיקול דעת. היא אינה מחרימה ואינה מתחנפת; היא פשוט פועלת בקור רוח, מתוך אחריות, ומגדירה במעשיה את הכללים שכולם נאלצים אחר כך לאמץ במילים. השנתיים האחרונות הוכיחו זאת היטב.