"פשוט נשארנו במים, אין באמת מה לעשות", ענתה בקור רוח מעורר הערצה. זו הייתה התחלת השיחה בינינו, תוך כדי שכשוך, שעברה מתהיות על טילים וסימני שיזוף והבנה ששתינו עונדות בדיוק את אותה שרשרת צדפים, והגיעה עד למחוזות של כיווני קריירה מדויקים שכבר יש לה בחיים.
הערצתי את הילדה, שהתברר לי שהיא בת 12, בשל המיומנויות החברתיות הגבוהות והמרשימות שמעולם לא היו לי. היא הפגינה ביטחון עצמי, שממרומי גילי אני עדיין תוהה איך מגיעים אליו ככה, להצליח לדבר עם אנשים אקראיים ולרכוש חברות חדשות בתוך רגע, בלי לנשום שלוש פעמים לפני שאומרים מילה, ובלי לחטוף פיק ברכיים לפני שיוצאים לאירוע גדול שלא מכירים בו אף אחד.
לקח לי זמן להבין שכאבי הבטן התמידיים שאני חווה מגיעים ממקום רגשי, מכך שאני לא מרגישה בטוחה בעוצמה ובנוכחות שלי במרחב. אלו סימפטומים סמויים שכנראה יש לרבים אחרים, במידה כזו או אחרת, אבל כשהם לא משפיעים בצורה משמעותית על ההתנהלות בחיים, אף אחד לא באמת מדבר על זה.
הגילוי העצמי הפתיע אותי מאוד. כל מי שפוגש אותי חושב שאני האדם החברותי בעולם, אני מדברת בחופשיות מול קהל ואוהבת את זה, אלא שאף אחד לא יודע איך הייתה מתהפכת לי הבטן בשיחות עם אנשים שאני לא מכירה, אפילו שיחות טלפון ואינטראקציות חברתיות שהיו בשפע בחיי.
רצה הגורל ואני עוסקת במקצוע שדורש לדבר עם אנשים כל הזמן. אני אומנם עושה את זה כיום בחופשיות יחסית, אבל מדי פעם הילדה שבי מחליטה שהיא בועטת ברהיטים ותופסת פיקוד על האירוע, אף שהוא כבר לא שלה.
נזכרתי בשנת בת המצווה שלי, ילדה ביישנית על גבול החרדתית, בדיוק באותו החוף ובאותו הים, כשבקושי הייתי מצליחה לדבר עם אנשים בני גילי, בוודאי שלא עם נשים זרות, גם אם בתוכי רציתי. אולי זו הייתה תקופה אחרת, כשבני ה־12 שהיינו לא היו צריכים לסחוב חצי עולם של מבוגרים על הגב, תובנות על מלחמה ומחשבה על כיווני קריירה רווחיים.
הנערה מהים ממשיכה לדבר איתי ולשאול בת כמה אני, איפה גדלתי ומה אני אוהבת לעשות בשעות הפנאי, כאילו שזה הדבר הכי טבעי בעולם, להתעניין בזולת במלוא הכוונות הטובות, זולת שאולי לא תראה יותר בימי חייך.
זה מפתיע בעיקר בימים שבהם לעיתים נדמה שהמשפט "אדם לאדם זאב" רלוונטי מתמיד. אני מסתכלת עליה ומבינה שקיבלתי הצצה קוסמית לילדה שרציתי להיות, ואולי זה בכלל בסך הכל שיקוף פנימי של הילדה שבי, שהראתה לי בגאווה איך היא השתנתה.
ואז הילדה אמרה לי שרק בימי שבת היא מסוגלת להירגע, כי אין לה כל הבלגן של השבוע על הראש. זה הצחיק אותי. איזה בלגן יכול להיות בכיתה ז'? ואז נזכרתי איזה בלגן עצום היה לי בכיתה ז', ולרגע היה נדמה לי שפער הגילים בינינו הולך ומצטמצם.
בפרק הזמן הנתון היו לנו אותן צרות: מים קרים, דגים נושכים, שמש שהסתתרה מבעד לעננים, בומים מטרידים בשמיים וחודש חגים ארוך ומפנק שעומד להסתיים. "איך נחזור לשגרה עכשיו? תכף חורף ולא יהיה ים, המקום שעושה אותי מאושרת", היא אמרה וכאילו דיברה מגרוני.
אז הבנתי: התקופה של לפני חמש שנים לא תחזור. אז רק התחלנו להבין שאנחנו חיים במקום שעדיף להיות בו ספונטניים ולא לתכנן קדימה, כי אין לדעת מה יקרה. אנחנו חייבים להפנים שהעולם הוא לא המקום שהכרנו ואין לנו אלא ללמוד לזרום ולהסתגל לשינוי. היא לעולם לא תוכל להבין, כי היא הייתה בסך הכל בת 7.
התרעות פיקוד העורף