בלב נקי | מרסל מוסרי

ב–3:00 לפנות בוקר כתבה דודה שלי מירה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית: “תתעוררו, כולם להתעורר, יש עסקה". “ברוך הוא וברוך שמו", הגיב לה אחד מבני דודיי שבדרך כלל לא מגיב בקבוצה. דוד אחר שלי שלח המון אימוג'ים של דגלי ישראל, ועד 6:00 בבוקר הגיבו שם גם כל השאר, שלושים ומשהו משתתפים במספר, אני שלחתי לבבות וכתבתי “איזה כיף לקרוא בשורות טובות כאלו", רק כדי לצאת ידי חובה ולא להיעדר לגמרי מהשמחה המשפחתית־לאומית הזו.

ב־6:30 קמתי מהמיטה, הדלקתי מיד את הטלוויזיה אך לא בווליום גבוה מדי, כי גפן עדיין ישנה, הכנתי קפה ויצאתי למרפסת. בדרך כלל יש לי ולאיש שמניח תפילין במרפסת בבניין ממול את רבע השעה שלנו. הוא עם בוראו, ואני עם השקט היחיד שיש לי במהלך היום. הפעם נראה היה כי כולם השכימו קום ואני זו שאיחרה. אנשים עמדו במרפסות, הטלוויזיות דלקו אצל כולם, וצפירת שמחה מבחור עם אופניים חשמליים נשמעה.

אף אחד לא רטן, נהפוך הוא, מישהו צעק לעברו “תעיר, תעיר את כולם, שיתלו דגלי ישראל". גם הוואטסאפ שלי התחיל לרטוט, חברות ביקשו ממני לכתוב משהו לפייסבוק כדי שיוכלו לשתף. ידיד שנחת בדיוק מתאילנד כתב לי “זו הפעם הראשונה שאני חוזר מתאילנד בשמחה, כולם במטוס מחאו כפיים", והאווירה הכללית, טוב, אני לא צריכה לספר לכם, כי בני עמי אתם, הייתה טובה, חפה מכל אשמה, נקייה, כזו שכבר שכחנו איך מרגישים בה.

ומשום מה, ואל תצלבו אותי, לא הצלחתי לשמוח ולא הבנתי מה דפוק בי. הרי שנתיים אני כותבת, מתפללת עבורם, נפגשת ומארחת בתוכנית הרדיו שלי משפחות של חטופים, אז איפה היא השמחה עכשיו? אפילו גדול נביאי הזעם בדף הפייסבוק שלי שיתף תמונה של טראמפ וביבי וכתב “לא מאמין לעצמי שאני עושה את זה, אבל תודה! אני מאושר!".

גפן התעוררה ויצאה אליי למרפסת, חיבקתי אותה, היה לה ריח שינה מתוק של ילדות. “יש יום שמח במדינה היום", שיתפתי אותה. “עושים עוד פעם מנגל בסוכה?", שאלה. צחקתי.

“לא, את זוכרת שאמרתי לך שהיו כמה אנשים שהלכו לאיבוד ולא מצאו אותם?". “כן, הם מתו?", פלטה את השאלה הזו מבלי לרחם עליי, לא הבנתי מאיפה הביאה את זה, הרי אני עוטפת אותה בצמר גפן, אבל יש גן, ובגן ילדים מדברים. “מה פתאום מתו, היום מצאו אותם! וממש עוד מעט הם חוזרים הביתה". “לבית שלנו?", שאלה. “לבית שלהם, לאמא ואבא שלהם, את שמחה?".

“כן", אמרה. ספק אם זה שינה משהו בהלך חייה. אחר כך הביטה לבניין ממול וראתה את השכן שמניח תפילין ואת אשתו, מוציאים דגל ישראל גדול וקושרים אותו. “רגע", אמרה לי, “יום העצמאות עכשיו?". “כמו, את רוצה שגם אנחנו נתלה דגל?", שאלתי.

אז גם אנחנו תלינו דגל, וגם השכן מעלינו תלה, ועוד כמה בתים תלו דגלים בחלונות בשעה שדני קושמרו ויונית לוי מדווחים מחויכים על תנאי העסקה כשהם לבושים חולצות כצבעי הדגל. “יום העצמאות", היא אמרה לי. וכשחתכתי את הסלט לארוחת הבוקר (בלי בצל), הבנתי למה המועקה מסרבת לפנות את מקומה ולהכניס קצת שמחה במקום.

זה תמיד ככה, אין עשן בלי אש, אין אור בלי חושך, אין שואה בלי תקומה, ואין שמחה בלי עצב. המעבר ההוא, בין יום הזיכרון, הדגלים בחצי התורן, העצב הגדול, המשפחות השכולות, האבות המתמוטטים על הבמה שעה שהם מקריאים את ה"קדיש" והאמהות הקורעות את בגדיהן, שאוחזות חזק בארון שבו מונחת גופת הבן שיצא להגן על מדינתו ולא שב, לבין האושר הגדול, שירי המולדת והפולחן, הנפת הדגל, הזיקוקים והפטריוטיזם, תמיד חנק אותי וחונק גם עכשיו.

כמה חיילים הלכו לנו, כמה גברים, נשים וטף, המחיר האמיתי שאותו אנו משלמים הוא לא 200 אסירים יותר או פחות, ולא ברגותי אחד רזה או שמן, עם אלו יבואו חשבון במוקדם או במאוחר, ריביירה צרפתית־פלסטינית לא תהיה פה. המחיר האמיתי הוא אובדן חיים, שאיכשהו מתמקד לרוב באנשים צעירים שטרם ראו משהו בחייהם וכיליון של משפחות שלמות.

המשפחה המזרחית שלי לימדה אותי שלפני שמגיע מישהו הביתה, הכל צריך להיות מצוחצח, המקרר חייב להיות מלא, לא מגישים קפה ועוגה, רק ארוחה שלמה בת ארבע מנות, אז על הכיריים צריכים להיות סירים מלאים. גם ברוגז אסור שיהיה לפני, אם אמא רבה עם אבא - אז הם משלימים יום קודם, ואם הריב ממש קשה, אז דקה קודם, והעיקר ששלום ישכון כשיעמוד השב על מפתן הדלת.

וכך בדיוק אנחנו צריכים לקבל אותם, בשלום. לא עם החוץ, בינינו לבין עצמנו. תכף כשיתפזר העשן, הרבה מאיתנו יתגלו במערומיהם, גם אני לא חפה מזה. במהלך התופת הזו בת השנתיים, הגענו לרפש שכמותו לא נראה, שנאת האחים גאתה, המון עזבו את המדינה, והקרע הלך ודימם והחמיר, כשאנשים יצאו מעבריינות המקלדת אל עבריינות הרחוב והגיעו גם לתגרות ידיים, אלימות ומעצרים. לבית הזה נרצה לקבל אותם?

מספיק, זה הזמן למחוק תגובות פוגעניות, לבקש מחילה מאנשים שלא דיברו את אותה השפה, לכתוב דברים על אהבת המדינה, ואם קשה לכם עם זה, אז אהבת הארץ, ואם גם עם זה קשה לכם, אז אהבת האדם באשר הוא אדם, זה טוב יותר מהכל. זה הזמן להחליט שלא הבאנו אותם מהשבי הפיזי והנפשי כדי להכניס אותם בשעריה המפוארים של ארץ חרבה.

זה הזמן להחליט שמעתה והלאה אלו שנות החלמה, שאנחנו מחלימים לצידם, זה הזמן להיפטר מהשנאה היוקדת ולהכניס במקומה אהבה, כמו שאט־אט נעלמת לי המועקה והשמחה מתחילה לצוץ בה. זה הזמן לסדר את הבית שלנו שיהיה מוכן לקראתם, שיישנו על מיטה נוחה עם מצעים ריחניים, בהרגשה שבחוץ זורחת השמש, הציפורים מצייצות, ואמא מטגנת שניצלים במטבח.

נכנסתי הביתה, הפעלתי בקולי קולות את השיר “לא תנצחו אותי", הרמתי את הכיסאות על שולחן האוכל, את שולחן הסלון על הספה וגלגלתי את השטיח. אני מתחילה להכין את הבית, גם אם לא אותו יפקדו: שיהיה נקי, התחלה חדשה, חדל עצב.

על המסך מישל אילוז, אביו של גיא אילוז ז"ל, שאמר לאביו שלוש פעמים “אני אוהב אותך" לפני שעלה השמיימה, נושא את הלביאה שאין כמותה ואין בלתה, עינב צנגאוקר, בידיו, הם מתחבקים ובוכים.

“תראי, גפן", קראתי לה אליי, “הם מאושרים". “כי מצאו את מי שנאבד?", שאלה אותי. “כן, יפה שלי, סוף־סוף מצאו את מי שנאבד". חיבקתי אותה חזק ובכיתי חרישית. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ברוכים תהיו, אחים שלי, ברוכים תהיו.