הימים הם ימי החזרה לשגרה, אבל עוד קודם לאותה שגרה שתכף ננסה לעמוד על טיבה, מעט על לוחות זמנים של עיתונים, שמכתיבים לי לכתוב את המילים שאתם קוראים עכשיו כעשרה ימים לפני מועד הפרסום. או אם לחדד, במוצאי חג הסוכות, שהוא גם 7 באוקטובר, 2025 למניינם, שנתיים וקרוב ל-2,000 חללים למניין שאנו מונים.
הספירה החדשה הזאת, אין - ואולי גם לא צריך להיות - מפלט ממנה. היא ניבטת אלינו מסטיקרים על מכוניות, עמודי חשמל, תחנות אוטובוס ורכבת, וממרחק הזמן גם מהמסכים - מיצירות תיעודיות ועד לתחקירים.
עם שלם מבקש לחזור לשגרת חייו, ולא מסוגל להתעורר מאותו סיוט. אנו חיים אותו יום-יום מחדש: כל סירנה של אמבולנס מטרגרת אותנו, רעש של אופנוע מאיץ נשמע לנו כצופר אזעקה, משאית כבדה שקופצת על באמפר בכביש גורמת לנו לשאול: "מה היה הבום הזה?", שלא לדבר על שיח פועלים בערבית העולה מאתר בנייה סמוך.
אפשר להתווכח בינינו בשאלה מה גרם לאירועים, להתמקד בכשל המבצעי של אותו יום או להסיט את הדיון לקונספציה רבת-שנים, לתבוע אחריות מלובשי מדים ומלובשי חליפות, לרצות להחליף את הממשלה או את האופוזיציה, אבל קודם כל להודות שהיום ההוא שרט אותנו כהוגן. אחרת נהיה כמי שהולך לטיפול פסיכולוגי ובמקום לקלף את שכבות ההגנה שלו, מנסה להרשים את המטפל/ת בסיפורי רהב.
אני מביט בשני הטורים שכתבתי ביום הזה בשנתיים האחרונות. רק אחד מהם קראתם, את הראשון נאלצתי לגנוז: כתבתי אותו בחמש וחצי בבוקר של שמחת תורה, השעה הכמעט-שפויה האחרונה של חיינו.
כתבתי משהו על הקיטוב בינינו, על תשעה חודשים של חקיקה משפטית שגם אם חלקה נכון, הגיעה ממקום לא מוסרי ועל תנועת התנגדות, שגם אם אני מסכים עם רבים ממסריה, אינה אוחזת בדגל ישראל, שהפך לסמלה, בידיים נקיות.
עוד כתבתי על חיבתי למסורת: על הקידוש שבני משפחתי ואני נוהגים לערוך כאושפיזין בסוכתם של שכנינו היקרים מקומת הקרקע, מסורת שנמשכת כבר יותר מ-20 שנה. לא שיערנו אז, ערב שמחת תורה, שנשוב וניפגש בתדירות שכזאת בחדר המדרגות לקול שירת הסירנה.
גם אני לא שיערתי שטור שנשלח אל עורכיי בשש בבוקר של שמחת תורה, ייראה כה ישן ולא רלוונטי חצי שעה מאוחר יותר. למחרת היום כתבתי טור חדש, בהשראת האסון.
נדלג שנה אחת קדימה אל הטור שכתבתי באותם ימים לפני שנה. הפעם, מודע לכוחה של ההיסטוריה הלאומית להתל בנו, עסקתי בשלי. כתבתי שראש השנה האמיתי עבורי הוא היום שאחרי שמחת תורה. כלומר, כמו כולנו גם אני טובל תפוח בדבש ומברך את משפחתי ורעיי בשנה טובה בערב א' בתשרי, אבל הלכה למעשה מתחילה השנה רק לקראת סוף תשרי, עת מסתיימים ימי החופשה והגשרים המתוחים ביניהם, וצמד המילים "אחרי החגים" מפסיק לשמש כתירוץ מושלם לדחיינים מסוגי.
בדקתי אם עמדתי במשימות שהצבתי לעצמי שנה קודם לכן, כשביקשתי, בין היתר, את היכולת לאכול מעט פחות ולרוץ קצת יותר. ובכן, בזאת נכשלתי כישלון חרוץ. תאבוני גבר (ואולי מוטב לקרוא לילדה בשמה: אכילה רגשית), ותדירות מסעותיי על ההליכון בחדר הכושר הלכה (או בעצם רצה) ופחתה בהתאמה. מפעמיים בשבוע ששואפות לשלוש, לפעם אחת, שגם ממנה חדלתי אי אז לפני כחודשיים.
רק לאחרונה, אחרי שכבר לא יכולתי לשאת את בבואתי במראה, שבתי לאחת מאהבותיי בעבר: שחייה יומית של כמעט שעה בים הפתוח. כדי שלא איאלץ להכות על חטא דומה גם בשמחת תורה תשפ"ז, אבהיר כאן מראש שאיני יודע כמה זמן אתמיד בשגרה הברוכה הזאת, שלפחות בינתיים נעימה לי מאוד.
לכן אנסה לארוז: אם יש לקח אחד ברור משני הטורים הקודמים שכתבתי בעת הזאת במהלך השנתיים האחרונות, מהאישי ועד ללאומי, הוא ששום דבר לא בטוח, שום דבר אינו ברור מאליו. חזרה לשגרה? הצחקתם אותי. השתא, במקום "חזל"ש נעימה", אנסה לנסח ברכה הולמת יותר לרגל סיום חודש החגים: שכל מהפכינו יהיו לטוב.
התרעות פיקוד העורף