אנחנו נמצאים ברגע שבו נראה כי המלחמה בעזה עשויה להתקרב לסיומה. בדרך זו או אחרת, ישראל בסופו של דבר תצא מעזה. רבים בישראל — למעט השוליים הקיצוניים מסוגו של בצלאל סמוטריץ’ — לא חומדים את עזה: היא רחוקה, קטנה ומעיקה מדי. הוויכוח הציבורי על עזה יתממש וייבלם בדרך של הימנעות.
הגדה המערבית היא סיפור אחר. בעקבות המלחמה, רעיון המדינה הפלסטינית חזר והפך מרכזי בשיח העולמי. בין שזה מוצדק ובין שזה ”פרס לטרור” — לא יהיה קל למחוק את העניין. אפשר לדחות ולמזער את הוויתור הטריטוריאלי — אך לא להעלים אותו.
לישראל יש חשש ביטחוני מוצדק: זהו רכס אסטרטגי המקיף את ירושלים משלושה כיוונים וממש משקיף על תל אביב והשפלה. פלישה מהגדה עלולה להיות אסון. אם חמאס או דאע"ש ישלטו שם — התוצאות יהיו בלתי נתפסות. לכן רצוי להרחיב את ה”מותניים הצרים” של ישראל ולדאוג שמדינה פלסטינית שתקום תהיה מפורזת ושתהיה בקרה על הגבולות. לא לגמרי עצמאית – אך זה מה שאפשר.
עם זאת העיקר הוא שישנאו אותנו פחות. התפיסה הנפוצה בישראל רואה בשנאה הפלסטינית עובדה טבעית שאין לנו בה יד; כשפלסטינים נהרגים בגדה, ישראלים נוטים להניח שיש לכך סיבה. האם הם רוצים לדעת את האמת?
הצבא מסר ל־AP כי הוראות הפתיחה באש שלו “אוסרות במפורש ירי מכוון” וכי פתח בחקירות במספר מקרים. עם זאת הצבא לא מסר אם חיילים נענשו בפועל, והמשפחות אומרות שקיבלו מעט מאוד מידע על נסיבות מות ילדיהן. כתבי AP – בהנהגת זרים, לא מקומיים, חלקם יהודים וציונים גמורים – שוחחו עם המשפחות.
סדאם, בן 10: סדאם רג’ב חי עם אביו איאד בדירת סטודיו בעיר טולכרם, הבן הבכור מתוך ארבעה. בערב 28 בינואר ישבו השניים על הגג עם חברים. סדאם ביקש את הטלפון של אביו וירד איתו למטה, החוצה. תיעוד מצלמות אבטחה שהגיע לידי AP מראה את הילד עומד על המדרכה עם הטלפון ביד, מבחין במשהו מחוץ לפריים, מסתובב — ואז נשמעות יריות. סדאם נופל לקרקע, זועק “אמא!” ומתפתל מכאבים. אביו, על קביים, משך אותו בצווארון הסוודר שלו והשאיר מאחור נעל אחת וכתם דם. סדאם מת מפצעיו כעבור עשרה ימים. הצבא מסר כי ממצאי החקירה הועברו לפרקליט הצבאי הראשי, שיחליט אם להגיש כתב אישום, אך לא פירט את מסקנותיו.
עאמר, בן 14: עאמר רביע, נער אמריקאי־פלסטיני שנולד בניו ג’רזי, נהרג בגבעה בכפרו תורמוס עיא. אביו מוחמד מספר כי ב־6 באפריל, בזמן שקטף שקדים עם חברים, חיילים ירו בו. מצלמות אבטחה בכפר — שרוב תושביו פלסטינים אמריקאים — תיעדו 36 יריות. עאמר נהרג ושני חבריו נפצעו. לאחר מותו, חיילים הפשיטו את גופתו, שמו אותה בשק כחול והעבירו אותה לבסיס צבאי. מוחמד פתח את השק וזיהה את בנו, גופתו מנוקבת בכדורים. הצבא סירב לומר אם חקירת מותו הסתיימה. לדבריו, הכוחות ירו על “שלושה מחבלים” שיידו אבנים על כביש וסיכנו אזרחים. קטע וידיאו מטושטש שפרסם הצבא מציג שלושה אנשים, בהם אחד שנראה משליך משהו.
אימן, בן 12: ענואר אל־הימוני, בת 29, אומרת שבנה אימן אמר לה לפני מותו: “אמא, הם ירו בי”. מצלמות אבטחה מתעדות את יציאתו של אימן מבית סבו בחברון לפני שנורה. בתיעוד נראים שלושה חיילים מתקרבים לסמטה, מבחינים בגופתו ונרתעים מבלי להגיש סיוע, ומצטרפים לשלושה חיילים נוספים בקצה הרחוב. בני משפחה התאספו סביב אימן ונשאו את גופתו ברחוב מאחורי החיילים הנסוגים. הוא מת ב־21 בפברואר. הצבא אמר כי המשטרה הצבאית חוקרת את המקרה אך לא יכול למסור פרטים נוספים. עברו שמונה חודשים.
רימאס, בת 13: ב־21 בפברואר — היום ה־32 למבצע הצבאי במחנה הפליטים ג’נין — רימאס עמורי ביקשה לשחק בחוץ, על אף התנגדות אמה. בתוך שניות מרגע שיצאה נשמעו יריות וצעקות, מספרת אמה רודיינה. רימאס נורתה בגבה. “צרחתי, ‘בבקשה תירגעו, תירגעו’. ואז הם התחילו לירות עליי”, אמרה רודיינה. לדבריה, עשרה חיילים הקיפו את הבית וירו ממרחק של כ־25 מטרים בכל פעם שניסתה לרוץ אל בתה. אחרי חצי שעה היה מאוחר מדי. “התקרבתי והרמתי אותה. פניה כבר הצהיבו”, סיפרה. “ידעתי שהיא איננה”. אביה, עומר, מספר כי נדרש “היתר מיוחד מהישראלים” כדי להכניס אותה לבית העלמין ולקבור אותה. הצבא מסר כי המשטרה הצבאית חוקרת את המקרה אך לא יכול למסור פרטים נוספים.
מחמוד, בן 14: ב־14 בינואר התאספה קבוצת גברים מחוץ לבית משפחת גרביה במחנה הפליטים ג’נין ואכלה ממתקים. היה מאוחר וקר, נזכר אשרף גרביה, הניצול היחיד מאותו לילה. בנו, מחמוד, קם ונכנס להביא כף. אז הבזיק אור. הטיל הראשון נחת. השני הגיע שניות לאחר מכן. ואז השלישי. שישה אנשים נהרגו. הצבא מסר כי התקיפה האווירית הרגה כמה מחבלים וכי הוא “מודע לטענות” על פגיעה באזרח שאינו מעורב. לא צוין שהמקרה נחקר.
ותאמינו לי, קוראים ישרים, AP לא משקרים, לא אנטישמים ולא נאיביים. זה המצב לאמיתו – וזוהי רק זווית אחת של מצב דפוק עד היסוד. ברור שיש שנאה מובנית לישראל – אבל האם אין די במצב הזה – כבר עשרות שנים – כדי להרתיח את הדם של אנשים נורמליים גם? על זה יש להוסיף, כמובן, שממשלת נתניהו הפושעת מנרמלת ואף מעודדת פרעות של מתנחלים.
ישראלים שיש להם האומץ להביט לאמת בעיניים ושרוצים להועיל בדרך כלשהי חייבים לשאול את עצמם בכנות — איך אנחנו מקבלים את זה? איך אנחנו משתיקים את המציאות הזו? איך נסביר לעולם — ולנו עצמנו — שהפעולות הללו הן חלק ממדיניות סבירה והתנהלות מוסרית? הזהו “המאבק בטרור”? האם אלו טעויות טקטיות, “אצבע קלה על ההדק”, או משהו עמוק ויותר מטריד? אין לי כל התשובות. אבל ברור שמשהו חולה עד עומקו.
אין לי ספק שהדרך היחידה לצאת ממעגל הדמים הזה היא שינוי רדיקלי: הפרדה אמיתית וברורה — ישות פלסטינית מדינתית מפורזת בצד השני של גבול שמוגדר ונשמר; אם צריך, חומה גבוהה שתפריד; הוצאת המתנחלים מאזורים שבהם נוכחותם מונעת כל הסדר; נדיבות כלכלית וחברתית גדולה שתאפשר חיים הוגנים לאלה שמעבר לגבול; אפס סובלנות כלפי מיליציות דמויות חמאס, ולכן פיקוח הדוק על הגבולות כולל כלל בקעת הירדן. וגם: החזרת התנהלות מול אותם מנהיגים פלסטינים שמוכנים ולמסוגלים לנהל סדר – וזה אומר סוף לחרם האינפנטילי, הזדוני והמזיק על הרשות הפלסטינית.
כי אם נמשיך כך — בהכחשה ובחוסר אחריות — יהיו עוד ועוד 7 באוקטובר: קטנים יותר, אפילו גדולים יותר, כולם נוראים. הגיע הזמן לשינוי דרמטי.
התרעות פיקוד העורף