טראמפ הוא דמות יוצאת דופן מכל בחינה שהיא. אפילו באמריקה, נמל האם שלו, מתקשים להבין אותו. הוא מעורר מחלוקות בלתי פוסקות. מדיניות הפנים שלו היא קשה, אגרסיבית, תוקפנית ומעוררת התנגדות גדולה, אבל הוא מתמיד בה, בעקשנות. כך גם מדיניות החוץ שלו, שבנויה, לכאורה, טלאים־טלאים, אבל מתחברת בסוף לאיזו מניפה מרתקת. עכשיו היא קרויה "תוכנית השלום", "שלום עולמי".
טראמפ הוא אדם כוחני, במקום שבו הכוח אינו מספיק, הוא מוסיף כוח. עוד יותר כוח. באותה מידה הוא גם מפתיע ומגלה רגישות, כפי שמעידות משפחות החטופים שפגשו אותו אינסוף פעמים, בניגוד כמובן לראש הממשלה ולשריה.
הוא יצא נפעם מן הפגישות הללו ולא חדל מלדבר על המשפחות המיוחדות, ובעיקר על היחס שלהן לחללים הישראלים. בעולמו שלו היה ניתן להבין שחטופים חללים אינם נשקלים באותן אמות מידה כמו חטופים חיים. אבל אלו כמובן קודים שונים מן הקוד היהודי־ישראלי.
את דרכו לדוכן הנאומים בכנסת פילס כמו חוטב עצים ביער. הוא הפיל עץ אחרי עץ, כולל את ראש הממשלה, ידידו, עם מירכאות או בלעדיהן. אולי בשל כך הרשה לעצמו לגרום לו לאחת ההשפלות הגדולות בקריירה שלו. הוא נתן לו את שפופרת הטלפון ואמר לו, "ראש ממשלת קטאר על הקו, ועכשיו תקרא את הטקסט הזה".
מתחיל מהסוף
טראמפ רגיל להשיג את מה שהוא רוצה ולהדביק בתנופה הזו גם את הסובבים אותו. בסדרת מפגשים מהירה עם מנהיגים מהעולם ומהמזרח התיכון נוסחה תוכנית השלום שלו ובסדר הפוך. קודם הוא זורק את הרעיון הכללי, ואחר כך כל יועציו או מקורביו הופכים אותו למסמך ומציגים אותו למשתתפים. זאת דרכו הבלתי קונבנציונלית. הוא רואה את הסדר הקיים, מורד, מסרב לקבל אותו, ופועל בצורה הפוכה.
מיד עם כניסתו לתפקיד הוא הפעיל את ״דיפלומטיית המכסים״ והטריף את כלכלות העולם. המדינאים שעולים אליו לרגל לפי קריאה (פעם אחת באו"ם, פעם אחרת בשארם א־שייח'), חרדים לגורל הכלכלות בארצותיהם ומנסים לחמוק מהמכסים הגבוהים שהטיל עליהם. חלקם הצליחו וחלקם נכשלו.
עם סין הריב הוא גדול ומתמשך. טראמפ מעניש את סין במכסי יבוא בגובה של עד 100%, שאמורים לחנוק את היבוא הסיני לארה"ב. גישתו בתחום הזה, כמו בתחומים אחרים, מבוססת על עולם העסקים שבו צמח: ייתנו, יקבלו.
מתברר כי בעולם נהנו במשך שנים מיצוא זול לארה"ב ומהטלת מכסים על היבוא לארצותיהן. כך שדדו את אמריקה והשקיעו אותה בחוב חיצוני עצום. טראמפ דורש שוויון. מכסים שווים ותנאים שווים לכלכלה האמריקאית. מה שנשמע בהתחלה הזוי וחסר סיכוי הופך להיות הגיוני וסביר.
כך גם הסיפור של נאט״ו, הברית הצפון־אטלנטית שהוקמה לאחר מלחמת העולם השנייה. העזרה האמריקאית לנאט"ו עברה כל גבול. ארה"ב יזמה את תוכנית מרשל, שנועדה לשקם את אירופה של אחרי המלחמה והשקיעה בה 13 מיליארד דולר (כיום שווה ערך ל־150 מיליארד דולר).
ובאמת אירופה צמחה במהירות. בעיקר כמובן גרמניה, אך גם מדינות אחרות. ארה"ב המשיכה לשאת בנטל של ביטחון אירופה מול האיום הרוסי, בעוד מדינות אירופיות אחרות תורמות בהיקפים קטנים ביותר. טראמפ דרש כי גם מדינות אחרות, גדולות ועשירות, ישתתפו במימון הברית הצפון־אטלנטית, ואכן עתה הן סוף־סוף נענו.
כמו מטוס קרב
זה האיש שהגיע לכנסת לנאום בן שעה, אשר השאיר רבים בפה פעור. נאומיו משקפים במידה מרובה את דרך עבודתו וחשיבתו. הוא זורם. לפעמים הוא אומר דברים שנוגעים לנושא המרכזי ולפעמים נסחף לפינות אחרות, ואז שב אל הציר המרכזי בנאום ואל הטקסט הכתוב.
באו"ם, לפני שבועות אחדים, הוא הקדיש דקות אחדות לתיאור המדרגות הנעות שקפאו כאשר דרך עליהן ולטלפרומפטר שקרס בדיוק כאשר החל לדבר. הוא ראה בזה סימפטום לכישלונו של האו"ם בניהול ענייני העולם. האו"ם כשל אומנם, אך אין קשר בין המדרגות והטלפרומפטר לכישלון הכללי. למזלנו, הטלפרומפטר בכנסת עבד, בין השאר כי היה זה טלפרומפטר אמריקאי שהגיע יחד עם הנשיא.
תוך כדי הנאום טראמפ מבקש חנינה עבור נתניהו מנשיא המדינה. ממש לגעת במיתרים העדינים ביותר של החברה הישראלית. אבל אין לו בעיה לנפנף בהזדמנות זו בהאשמות כלפי נתניהו, שכולן, לדבריו, "שמפניה וסיגרים". ספק אם למד מה כתב האישום, וגם אם היה יודע, לא היה מתרשם.
מהמשפטים שהיו נגדו בארה"ב הצליח להתנער בקלות, ומאילו שהורשע הוא מתעלם. גישתו למערכת המשפט האמריקאית דומה לזו של נתניהו. הוא מבקר חריף של מערכות המשפט בארצו ותוקף אותן שוב ושוב, משום שהן בולמות את מהלכיו הקיצוניים נגד הגירה בלתי חוקית ומשלוח חיילי המשמר הלאומי לערים שבהן שורר לדבריו תוהו ובוהו.
הוא מפעיל בעיקר את הכלכלי ומסתייג מהצבאי. אולם בנקודה מסוימת הוא ולא אחר שלח את המפציצים האמריקאיים לאיראן, כך שהאופציה הצבאית מוכרת לו ומונחת על שולחנו. באותו אופן פעל מול דאע"ש. השלישית, אם הוא מתביית על מטרה, הוא לא יניח לה, יעשה סיבוב ויחזור, כמו מטוס קרב.
בשורה התחתונה, טראמפ מאמין בהצלחה ואוהב אנשים מצליחים. מנקודת ראות ישראלית הוא מציג לישראל הזדמנות גדולה, מתאר אותה בצבעים ורודים ומפרט את יתרונותיה. מן הנאום הזה אני לוקח את המילה ״שלום״, שאותה החזיר לשיח המזרח־תיכוני, אחרי שקודם לכן היה נדמה שהיא התאדתה בענני המלחמה. הסיבוב השלם שעשה ביחסו למלחמת רוסיה־אוקראינה ולזלנסקי צריך לעמוד לנגד עינינו, ובעיקר לנגד עיניו של נתניהו.
בשבילנו הוא היום המשענת החשובה ביותר, ונכון לרגע זה גם כמעט היחידה. טראמפ, אפשר לשנוא אותו, אפשר לאהוב אותו, אבל אי אפשר בלעדיו.
התרעות פיקוד העורף