דונלד טראמפ הוא הבריון השכונתי של העולם. כוחו בכוחו בלבד, וכל השאר מביך בעליבותו. הכוח הזה חילץ את החטופים וריכז חצי עולם בשארם א־שייח' כדי לעשות שלום מזרח־תיכוני במובן היחיד שטראמפ מבין: לעשות שלום זה לעשות כסף.
ואגב לא אגבי כלל: כדי להבין אם טראמפ ימשיך בהסתערות על בנימין נתניהו למימוש הבנות שארם (מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל היא המטרה העיקרית), צריך לבחון את מצבו של טראמפ בארה"ב ובעולם – וזה המקום לאופטימיות.
עד כה נכשל טראמפ בכל נושא שהוא עסק ועוסק בו, ממדיניות חוץ ועד מדיניות פנים. מעולם לא היה נשיא שאחוזי התמיכה בו משיקים ל־30%. כלכלה במשבר עקב מדיניות מכסים ומיסים מטורפת, צעדים פראיים נגד הדמוקרטיה (הכנסת יחידות צבא למדינות), השבתת עבודת הממשלה ונקמנות ילדותית בכל מי שפגע בו בעבר, כשהוא טרף קבוע בתפריט של מתעללי הלייט נייט.
הא נחל כישלון חרוץ באחד על אחד מול ולדימיר פוטין, שסירב ליוזמת השלום שלו, שי ג'ינפינג הסיני צפצף על הסנקציות שלו, ובצר לו זגזג טראמפ וחבר לנאט"ו (שכח מהתביעה הטיפשית לפירוקה). גם האיראנים לא ממהרים לקנות את יוזמת השלום שלו. אפילו וולודימיר זלנסקי סירב להסגיר חלקי מולדת לפוטין, אף על פי שחטף אמברגו ואיומים.
ואז מגיע טראמפ למזה"ת, כביכול בעיה בלתי פתירה – ומוצא מולו מנהיג לחיץ, סחיט וחלש. טראמפ מכניע אותו, מפשיט אותו מכל הצהרותיו, קושר אותו, מצליף בו, וגורם לו לסגת מכל איומיו והצהרותיו הלוחמניות.
ועדיין, כשהיה בפוקוס, טראמפ דיבר על שלום. גם עם איראן ועל הצורך להיענות (להיכנע) למדינות ערב (יש להן המון כסף) שרוצות הסדר (שמשמעותו מדינה פלסטינית). ובכל רגע נתון תפקד טראמפ כסוחר ערום שהגיע כדי לשכנע את ביבי להיכנע גם בסיבוב הבא. והוא לא היסס לטמון לו מלכודת שתקשור אותו להסדר כניסת כוחות חיצוניים לרצועה. ככה ספונטני הוא הזמין את נתניהו לפסגה בשארם א־שייח' מהרגע להרגע. הבטיח טרמפ באייר פורס 1, בהערכה שנתניהו לא יעמוד בפיתוי.
ואכן, נתניהו אמר כן להצעה שמאפשרת לו לשדר - אני וטראמפ ליגה אחרת. נסעתי איתו ברכב הנשיאותי מנתב"ג לירושלים, עכשיו אנחנו טסים יחד לפסגה בינלאומית, ושימותו הקנאים. גם אם הם יפרקו את הממשלה, אני יושב עם טראמפ במטוס ודן בגורל העולם.
אני לא יודע מה או מי שכנע את ביבי לחזור בו. ניתן להניח שהוא עצמו הבין שמדובר במלכודת. עשרות שנים נמנעות ממשלות הימין מלהשתתף בכנס מנהיגים בינלאומי בנושא המזרח התיכון. התוצאה הייתה ברורה מראש: ראש ממשלת ישראל סרבן שלום, מול עולם שדורש לפתור את הבעיה הפלסטינית. לא מחזה מרנין וגם נזק תדמיתי.
כשיצחק שמיר לא עמד בלחצו של הנשיא בוש האב (איומים בקיצוץ ערבויות של מיליארדים ובאי־העברת אמל"ח), הוא התפשר ב־1991 על ועידת מדריד, שדיברה במפורש על "תהליך שלום ישיר עם הפלסטינים". שמיר הורה לנציגיו לטרפד ולמזמז כל רעיון שיפגע בהתנחלויות. ואכן, נציגיו הפוליטיים שלטו בשיח, כולל אפרים הלוי, אז ראש אגף תבל במוסד בשיחות עם קולגות לשושו. יחד הם תעתעו בכל העולם, ונחשו מי היה דובר המשלחת? נכון, בנימין נתניהו.
בחזרה לנתניהו בדרך לשארם. בעוד המערכת הלוגיסטית נכנסת לפעולה זריזה, הגיע נתניהו ללשכתו. אני לא יודע עם מי דיבר, אם בכלל, והאסימון נפל: אם הוא מצטרף לטראמפ, הוא יהיה על תקן אסיר ובן ערובה, שאמור לפגוש בשארם 20 ראשי מדינות שידברו על מדינה פלסטינית עכשיו. אוקיי, זה לא נעים, אבל יש לו תשובה יהודית גאה, כולל שואה וטבח בעוטף.
מה שלא בשליטתו הוא הראש השבשבתי והמשובש של טראמפ, שעלול להושיב אותו ליד אבו מאזן, כשמעליו כותרת הפסגה שהכין עבד אל־פתאח א־סיסי: "שלום 2025". ואז מה יגידו אזובי הקיר – מצביעי ומתפקדי הליכוד? רק לפני כחודש מנע טראמפ מאבו מאזן להגיע לנאום בעצרת האו"ם ולא אישר את בקשתו לוויזה (אהלן, רון דרמר). בשארם הוא לחץ את ידו של אבו מאזן וניהל עימו שיחת אגב, כאילו מדובר בראש מדינה לגיטימי.
והגרוע מכל: על פי תדרוך אנשיו על המצב ברצועה, טראמפ מתייחס לחמאס כאל ארגון שחייבים להביא אותו בחשבון ולא להרוג אותו. ואז, דקה לפני שהישות המתנחלית הייתה נכנסת לוויברציות, התעשת נתניהו, שלף תירוץ מופרך, והלך לישון בתקווה שלא לראות את טראמפ. לא בחלום, לא בהקיץ, לא בטלפון, לא בכנסת, ובטח שלא בבית הלבן.
התרעות פיקוד העורף