היא ישבה ביציע האורחים בכנסת בשורות האחרונות. לא נראית כמי שמחזיקה יותר ממחצית מעושרה של אימפריה, ולא כאישה שתרומתה עיצבה את הימין הישראלי בעשורים האחרונים.
כשנתניהו איבד את אדלסון, הוא לא איבד תורמת - הוא איבד מראה. בפוליטיקה זה הכוח האמיתי, להיות זו שכולם צריכים, כאשר אדלסון לא זקוקה לאף אחד. טראמפ הצליח להביך את אדלסון מעל במת הכנסת, כשחשף שבחשבון הבנק שלה יש 60 מיליארד דולר. זה סכום שקשה לדמיין. אצל אדלסון המספר הזה הוא לא רק ביטוי לעושר, הוא משמש גם ככלי פוליטי.
היא בנתה אימפריה פילנתרופית שמממנת מוסדות חינוך, רפואה ותרבות, אך גם גופים אידיאולוגיים ימניים בישראל ובארה"ב. טעות לחשוב שהיא התרחקה מהפוליטיקה. להפך. היא למדה את הלקח של שנים קודמות, שכוח שמופעל בשקט מחזיק מעמד הרבה יותר מכוח שמופעל מול מצלמות.
אדלסון לא מתווכחת. היא לא מגיבה לביקורת, לא מתקנת כתבות, ולא שולחת "מקורבים" להדליף. השקט שלה אינו חולשה, אלא אסטרטגיה. בכך היא כמעט אנטיתזה לנתניהו. הוא מדבר, מפרסם, מתדרך. היא שותקת, מחייכת, פועלת. הפער הזה ניכר במיוחד באירוע החטופים.
כשראש הממשלה פרסם הודעות ניצחון רגעיות, היא נמנעה לחלוטין מתגובה. לא משום שלא היה לה מה לומר, אלא משום שהיא הבינה שהשתיקה שלה חזקה יותר מכל הודעה לעיתונות. במובנים רבים, מרים אדלסון היא אחד הסיפורים הנשיים המרתקים בישראל המודרנית.
לאן היא נעלמה?
אחרי שנים של נאמנות כמעט עיוורת לראש הממשלה ולרעייתו, אדלסון הבינה שהאהבה של ראש הממשלה ורעייתו לא הדדית. היא הייתה מתמטית. היא גילתה שהחיוכים והברכות נמדדים בסכומים ולא בערכים. התמונה התבהרה: במקום חברות - תלות; במקום הערכה - חישוב קר.
כשאדלסון קיבלה את ההחלטה, העיתון "ישראל היום" עצר בחריקת בלמים. לא כי ההנהלה השתנתה, הקו השתנה. נתניהו, שבמשך שנים נהנה ממטריית הגנה מושלמת, התקשה לעכל את השינוי. זה לא היה עוד עיתון. זה היה מיקרופון ומגבר אישי. העיתונאים שנשלחו לכתוב שירי הלל, התחילו לשאול שאלות. הם לא הציבו את הזווית הנכונה, אלא הציבו מראה.
היא מסמנת קצה של ברית נדירה בין הון, עיתון ושלטון, שנשענה על חוזה לא כתוב: אנחנו נשלם, אתה תשלוט. כשאדלסון ביטלה את החוזה הלא כתוב, היא פתחה עידן חדש, שבו הקוראים הבינו שכסף גדול וכוח בלי מצפון הוא השקעה גרועה. אפשר לומר הרבה על מרים אדלסון, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנה: את הרגע שבו הסתכלה על היצירה שהקים בעלה, והחליטה להציל אותה ממנו. במדינה שבה נדיר למצוא מישהו שיסגור שטף זורם, היא עשתה את זה בלי נאומים, אבל בנחישות.
בימים שבהם הכל מתועד ומתוקשר, אדלסון בוחרת באסטרטגיה הפוכה: נראוּת מינימלית והשפעה מקסימלית. בשנים שבהן הבית הלבן מצוי בידי הרפובליקנים, היא הייתה ועודנה אחת הדמויות המשפיעות ביותר על יחסי ישראל-ארה"ב. היא דחפה למהלכים שנראו אז בלתי אפשריים, כמו הכרה בירושלים כבירת ישראל, העברת השגרירות האמריקאית לירושלים ועמידה נחרצת מול איראן.
השאלה "איפה מרים אדלסון?" הפכה כמעט למטבע לשון. התשובה, כמו תמיד, מורכבת יותר מהשאלה. היא לא נעלמה. היא פועלת מחוץ לתקשורת. לא מתראיינת, לא מעלה פוסטים, לא מנהלת קמפיינים. היא מדברת עם אנשים, לא עם מצלמות או מיקרופונים. היא מזכירה לנו שהשפעה אמיתית לא נמדדת לפי הופעות טלוויזיוניות, אלא לפי תוצאות.
אדלסון היא רופאה שהתמחתה בטיפול בהתמכרויות, והפכה לדמות מפתח בעולם הגברי ביותר - הפוליטיקה הבינלאומית. בעולם שבו גברים שולטים בנאומים, היא שולטת בצ'קים. בעולם שבו ראשי ממשלה מתחרים על כותרות, היא קובעת את סדר היום מתחת לרדאר. זה לא פמיניזם במובן הקלאסי, זו גרסה חדשה שמוכיחה שאישה לא צריכה להרים את קולה כדי להישמע.
כשהשלטון בישראל ממשיך לשיר לעצמו שירי תהילה, מרים אדלסון יושבת רחוק ויודעת דבר פשוט: במדינה שבה הכל נקנה ונמכר, הדבר היחיד שלא עומד למכירה הוא כבודה.
התרעות פיקוד העורף