זעקה ידועה של הימין היא שבוחרים מצביעים לימין, ובמקום מדיניות חדשה ומזהירה – מקבלים בחזרה מדיניות שמאל. ההסבר הידוע הוא שיש "דיפ סטייט" השולט במדינה. לפי תיאוריה זו, המדינה לא מתנהלת על ידי נבחרי הציבור, הממשלה והכנסת – אלא בידי אליטות ששולטות במדינה ומנהלות אותה לפי האינטרס שלהן, תוך התעלמות מרצון הבוחר. אליטות אלה כוללות את בית המשפט, הייעוץ המשפטי, הפקידות הבכירה, הבירוקרטיה ועוד.
לא אתייחס למדיניות פנים ולשאלה אם יש בזעקה זו (המוגזמת בכל מקרה) גרעין של אמת. במקום זאת אבחן אותה בהקשר של יחסי חוץ וביטחון. בתחום זה מצטיינים האידיאולוגיה של הימין ודברי נואמיו ומנהיגיו באמונה בכוחנות, לפעמים אף ללא הגבלה, כמו גם בדרישות ובהבטחות אין קץ ובהתעלמות מכוחות אחרים הקיימים בעולם.
כדאי להיזכר כי דוד בן־גוריון הסכים להסדר החלוקה, שכלל את חלוקת הארץ למדינה יהודית וערבית. זו הייתה עמדת שמאל־מרכז. הימין התנגד, וסיסמתו הייתה: שתי גדות לירדן. סיסמה יפה, אך בלתי ריאלית לחלוטין. העמדה הריאלית של שמאל־מרכז היא שבוצעה, וכך קמה מדינת ישראל. במסגרת הניצחון במלחמת העצמאות הורחב השטח שהוקצה למדינה בהחלטת החלוקה, אך בן־גוריון עצר את המלחמה ונמנע מכיבוש שטחים נוספים מתוך הבנה לגבולות כוחה של ישראל (היו שטענו אז שזו בכייה לדורות).
מנחם בגין, בהיותו באופוזיציה, הבטיח שבערוב ימיו, לאחר שיסיים את תפקידו, יכתוב באחד היישובים שבחצי האי סיני ספר שיעסוק בדור השואה והתקומה. בשנת 1977 עלה הימין לשלטון, ובגין זכה בראשות הממשלה. כשנתיים לאחר מכן חתם בגין על הסכם השלום עם מצרים, שבמסגרתו החזירה ישראל את כל סיני, עד המילימטר האחרון (תקדים זה שימש בהמשך גם להסכם עם ירדן).
גם היישובים בסיני פונו והוחזרו. הספר על דור השואה והתקומה לא נכתב. בקיצור, הציבור בחר ימין, ובגין הנהיג מדיניות שהיא אפילו לא מדיניות מרכז, אלא מדיניות שמאל שבשמאל. האם בג"ץ הכריח אותו? האם היה זה "דיפ סטייט", או פשוט הכרה בגבולות הכוח ובמה שניתן להשיג? אפשר רק לתאר איזו מהומה היה בגין מקים אילו נעשה הסכם כזה על ידי מפלגת העבודה.
לא ארחיב את הדיבור על פינוי רצועת עזה שנעשה על ידי הליכוד בראשות אריאל שרון (מהלך שגרר פיצול בליכוד), אבל אזכיר את מלחמת לבנון השנייה, שניהלה ממשלת אהוד אולמרט - אשר השיגה תוצאות טובות (כולל הסכם סביר בסיומה), אך הדבר לא מנע טענות והפגנות מצד הימין. שלא לדבר על מה היה קורה במדינה אילו אסון 7 באוקטובר היה מתרחש בתקופת ממשלת שמאל או מרכז.
התקפלות מפוארת
נעבור כעת להסכם הנוכחי המסיים את המלחמה בעזה. כמו רבים אחרים, אני מברך על ההסכם ושמח על סיום המלחמה והחזרת החטופים. אבל הבה נראה מה כולל ההסכם, לרבות מה שלא נאמר בו אבל מהווה למעשה חלק ממנו, וגם מה היה כרוך בדרך להשיגו. ההליך נפתח בהתנצלות המשפילה של בנימין נתניהו בפני קטאר, בנוכחות דונלד טראמפ ובשידור תקשורתי מלא.
תארו לכם התנצלות כזו מצד ראש ממשלה מהשמאל או המרכז. אילו נאומים היו נישאים מפי נתניהו ואילו זעקות היינו שומעים. כמו כן, ברור שאין החלת ריבונות ישראלית ברצועת עזה וגם לא ביהודה ושומרון, ואין סיפוח חד־צדדי של שטחים באזורים אלה.
וכך עולה שוב השאלה איך קרה שהתקבלה ממשלת ימין "על מלא" בשל הציבור שהצביע לימין, אך הנה מתבצעת לנגד עינינו מדיניות שמאל? האם זה "דיפ סטייט"? בג"ץ? היועצת המשפטית לממשלה? התשובה היא לא ולא. זה הימין בעצמו ולבדו. השלטון הימני מדבר ימין – ועושה שמאל. ניתן רק לתאר איזו מהומה היה נתניהו מקים אילו היו הדברים נעשים בידי ממשלת שמאל או מרכז.
נמשיך הלאה. ישראל מחויבת שלא לתקוף בקטאר ולתת חסינות לטרוריסטים ששוהים וישהו בה. וזה עוד לא הכל. הנה לפתע, שומו שמיים, הרשות הפלסטינית חוזרת לרצועת עזה ואבו מאזן מוזמן לוועידה בשארם א־שייח', המתנהלת בחסות ובהנהגת הנשיא טראמפ ומנהיג מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי. בוועידה זו נדונים ההסדר ברצועת עזה והסדרי שלום נוספים.
כדאי להזכיר, אסון ה־7 באוקטובר הוא כולו פרי מדיניות הימין, בראשות נתניהו, שלפיה שלטון חמאס ברצועה רצוי לישראל. אסור להפילו ויש לשלם לו דמי חסות. הכול כדי להחליש את הרשות הפלסטינית. הסירוב של הימין להחזיר את הרשות לרצועה היוותה גורם מרכזי להארכה המיותרת של המלחמה. כל זה קרס וראש הרשות, אבו מאזן, מצטרף לדיונים בשארם א־שייח'.
אולי בזכותו של אבו מאזן הוזמן גם נתניהו לשם איזון, אך בחר שלא להופיע. יש להניח ששובה של הרשות הפלסטינית לרצועת עזה יוסווה בדרך כלשהי, אולי על ידי דיבורים על כוח ערבי או טורקי (ראוי להבהיר שלישראל אין שום עניין בחיילים טורקים או מצרים ברצועה. אם ניאלץ לשוב ולפעול שם, מוטב לנו שלא ייפגעו מצרים או טורקים); ובכלל, מאימתי חותר הימין להסדר שייקבע בעיקרו על ידי גורמים בינלאומיים, כאשר ישראל משמשת שחקן משנה המתחנן כדי לשמור על האינטרסים החיוניים שלו?
אוסיף לכך שאילו הסכימה ישראל מלכתחילה לכניסת הרשות הפלסטינית לרצועת עזה, בכפוף לתנאים, ובהם הפסקת ההסתה לטרור ושינוי תוכניות הלימוד, ניתן היה לסיים את המלחמה לפני חודשים רבים. ושוב שאלה: האם מהלך החזרת הרשות הפלסטינית לרצועת עזה אינו במקרה מדיניות מרכז, ואולי אפילו, רחמנא ליצלן, מדיניות שמאל? האם זה בג"ץ, "דיפ סטייט" – או פשוט ימין שנתקל במציאות העומדת בסתירה לדברים שלהם הוא מטיף?
התרעות פיקוד העורף