רובנו המוחלט גדלנו על סיפורי אגדות. הללו בדרך כלל פותחות בתיאור קשייהם של הגיבורים, ממשיכות בסיפור מהלך ההיחלצות מתלאותיהם, ומסתיימות בסוף טוב.
לאגדות יש התחלה שהיא תמיד יש מאין, ואחר כך אמצע וסיום – ועל כולם מחליט המחבר האנונימי של האגדה. הסיפורים בדרך כלל אכזריים, אך יש להם סוף טוב, למרות, ואולי בגלל, האלמנטים הבלתי מציאותיים השלובים בהם. והסוף הוא הגעה למצב נצחי ובלתי משתנה, שבו הגיבורים הטובים "חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה". כלומר, זהו סוף שאין אחריו המשך, ובוודאי לא כזה שאמור להעסיק את המחשבות. סוף שמאפשר לתחוב את האצבע לפה ולישון שנת ישרים עד בוקר האגדות הבא.
כך באגדות. ואילו בחיים האמיתיים, רובנו מגיעים בבגרותנו להכרה שהחיים – לא רק הפרטיים, אלא גם הלאומיים והכלל־עולמיים – מורכבים מאירועים הבאים בזה אחר זה ומתפתחים זה מזה ברצף בלתי נגמר. אחרי כל אירוע בהווה יגיע האירוע הבא, שלפעמים נובע מקודמו ולפעמים הקשר אליו רופף יותר. לעיתים קרובות האירוע הבא קשה לחיזוי, אבל הוא תמיד מגיע. כי ההיסטוריה אינה עוצרת מלכת.
רובנו גם מבינים שבניגוד לאגדות, קביעת תחילתו של אירוע מסוים – יהיו אלה מלחמה, או הקמת מדינה או 7 באוקטובר – היא עניין מורכב. כפי שבמישור הפרטי, בין שמדובר בסיפור אהבה, ביחסי משפחה או ביחסים ובאינטרסים במקום עבודה, התעמקות כזו דרושה כדי להבין מי נגד מי ולדעת איך לנהוג, כך במישור הפוליטי־מדיני: ידיעה והבנה כאלו דרושות ביתר שאת על מנת לנקוט מדיניות ודרכי פעולה נכונות ומתאימות.
הבנה עמוקה ורחבה כזו של מהלך האירועים, המגמות, הלכי הרוח, האופי והמניעים והאינטרסים של המושכים בחוטים – בין שהם כלכליים, פוליטיים, היסטוריים, חברתיים ומדיניים – מחייבת השקעה ומאמץ של לימוד, מחשבה וסיעור מוחות.
אלא שיש אנשים, שאף על פי שכבר אינם ילדים ממשיכים לנתח את המציאות, לפחות זו הפוליטית והמדינית, על פי אותו דפוס קבוע, בלתי מסובך, המוכר להם מסיפורי האגדות של ילדותם. אך בהבדל מן האגדות, הם תמיד רואים את הדברים קודם כל מסוף הסיפור, שהוא איזו מטרה נכספת, שאין לה קשר אמיתי למציאות.
כך קיבלנו "שלום בר־קיימא", כאילו בהיסטוריה של עמים וארצות יש שלום המתקיים תמיד. כמו "הסכמי אוסלו שיביאו מזרח תיכון חדש", שעלו לנו ביותר מ־1,000 הרוגים ישראלים ומיקמו רשות פלסטינית עוינת וחמושה על ההרים החולשים על רצועת החוף, או "שתי מדינות לשני עמים", כאילו שהפלסטינים מסכימים שישראל תשכון לצידם כמדינה בת־קיימא. ואחרי טבח 7 באוקטובר נוספו הדרישות "להשיב את החטופים בכל מחיר" ו"להפסיק את המלחמה ללא תנאי", כאילו שסוף כזה לא יגבה בעתיד מחיר אמיתי ומדמם.
מה שיפה בסוף המומצא של אנשי האגדות הפוליטיות, זה שהוא גם מכתיב להם את התחלת הסיפור, כלומר את מועד היווצרותה של אותה בעיה שאליה מותאם הסוף הטוב. למשל, את המאבק הבלתי פוסק נגד ישראל שמנהלים הערבים בארץ ובמדינות ערב לא מעטות, וגם את מעשי חמאס ב־7 באוקטובר, הם מסבירים, ויש ביניהם אף שמצדיקים, ב"כיבוש".
זאת, משום שלבעיה הזו כבר מוכן להם פתרון פשוט – הקמתה של מדינה פלסטינית, שתתקיים באושר ובעושר לצידה של מדינת ישראל ותשחרר סוף־סוף את ישראל מפשע הכיבוש. כי כידוע, המאבק הזה של הערבים נגדנו, כמו ההיסטוריה של מדינת ישראל בפרט ושל הציונות בכלל, התחילו רק אחרי מלחמת ששת הימים – התחלה יפה ונוחה לסיפור שהם מספרים לעצמם.
אגדות בדרך כלל מתמקדות בגורם אנושי אחד היוצר בעיות, כמו מכשפה או אם חורגת, כשהבעיות שהוא יוצר משתנות: פעם הרדמת הארמון ל־100 שנה, פעם הרעלה, פעם אילוץ הנסיכה להיות משרתת. ואם המתכון הזה כל כך טוב לאגדות וכל כך מוּכָּר, אז למה לא להשתמש בו גם להתמודדות עם העולם הפוליטי?
וכך, אלה שלא נגמלו מעולם האגדות מזהים זה שנים את כל צרותיה של ישראל במחולל אחד: ביבי. ואם כבר יש גורם אחד - ביבי - אז כדאי גם לאחד את כל בעיותיה של מדינת ישראל לבעיה אחת: ביבי. ולשניהם יש כמובן גם פתרון אחד – רק לא ביבי.
ואז, אנחנו שואלים: כשביבי לא יהיה ראש הממשלה, מה יהיה לדעתכם? רגע, מה לא ברור? והם מסבירים: נגיע כמובן לסוף הסיפור. תראו, כשביבי לא יהיה, והכי גרוע כבר יהיה מאחורינו, אז כמו שנמר עם גדי ירבץ, יקרה מה שצריך לקרות: חמאס יבין, ואבו מאזן יסכים, ויהיו שתי מדינות לשני עמים, ואומות העולם יחדלו לשנוא אותנו (הרי לא תהיה להם יותר סיבה לשנוא), ויחסי החוץ שלנו יפרחו, ואיתמר בן גביר יסולק, ולא תהיינה מלחמות, ולא נזדקק לצבא, לא תהיה פה יותר דיקטטורה, וכולנו נחיה באחדות, באושר ובעושר. ואז נתחב את האצבע לפה ונלך לישון. עד המלחמה הבאה.
התרעות פיקוד העורף