היה לי מקום טוב בצד בבניין עופר באיכילוב, עם הגעתם של חמישה מהחטופים לטיפול רפואי. בכל פעם שנחת מסוק במנחת שעל גגות בניין אריסון, כל הנוכחים ברחבה בין שני מגדלי האשפוז (השני הוא בניין אריסון) עצרו מלכת, או התרוממו מהספסלים כדי למחוא כפיים, כי ככה זה באופוריה.
במבואה של בית החולים נפרש שלט עצום בצבעי הדגל שלנו, עם הכיתוב: "ברוכים הבאים". פעילים של מטה החטופים דאגו ששום אדם לא ידרוך על הדגל, אבל באמת שהיה שת"פ יפה בין המשגיחים לעוברים ושבים, שנכנסו לבית החולים או יצאו ממנו.
השני התרגז. "למה בלגן, יא זאלמה? די! חאלס עם הבלגן. טראמפ ידאג שלא יהיה בלגן. יש לנו כאן סיכוי של אחד למיליון לסגור את הסיפור הזה ולהתחיל לחיות נורמלי". חברו פנה אליי ואמר: "עזוב אותו. הוא מדבר כאילו הוא לא יודע מה זה ומי זה חמאס. הם יעשו הכל להראות לשבאב שהם שולטים ברצועה, ויעכבו את השחרור של הגופות. אתם, היהודים, לא מכירים את חמאס. אנחנו הערבים כן מכירים אותם, אפילו מכירים טוב. זה לא יכול להיגמר טוב איתם". הסכמתי, כי אי אפשר להתווכח עם הכרוניקה.
צוותי טלוויזיה, כולל זרים, התחילו לגרור עגלות ציוד לכיוון רחבת הפסנתר בבניין עופר. מפיקות התחילו לברר אפשרויות לראיונות עם משפחות החטופים, מקורבים לחטופים, מקורבים של מקורבים וכדומה. כן, צריך להביא פרצופים לסטנד־אפ מול מצלמה, כאשר כל האולפנים עובדים לפי ליין־אפ מתגלגל בשידורים חיים.
ביומיים הבאים, כאשר העם הפגום שלנו יחגוג את שמחת תורה, חייבים ערוצי הטלוויזיה לספק ימבה של סינקים עם הרבה ריגושים כדי לשמור עלינו מרוגשים, בתפעול שהזכיר יותר מדי את "האח הגדול" ו"חתונמי". הרי יש כאן זוגות עם סיפור חיים שנותן הכל מכל. הייתה טרגדיה, עכשיו חושבים שזו קומדיית מצבים, אבל תהיה כאן דרמה ארוכת טווח, של שנים רבות, אולי אפילו זמן חיים. כי את הסבל שחוו השבים, חיילים ואזרחים, לא ניתן למחוק. גם אצל גבר צעיר כמו אבינתן אור, שעבר סדרת שבי בהכשרתו כלוחם בסיירת מטכ"ל. כמה ימים של הכשרה לא מכינים אותך לשנתיים בסבל לא אנושי.
תם האקשן למטה, נבדוק מה יש למעלה. השבים בקומה 6, במחלקת עור. את המטופלים במחלקה הורידו לחניון, לקומה מינוס 4, היכן ששהינו במלחמה עם איראן. זה לא תענוג שם, אני יכול להעיד מניסיון אישי של 13 ימים, אבל נדרשו כמה ימים כדי להכשיר את המחלקה לחמשת השבים ובני משפחותיהם. המחלקה מבודדת, וטוב שכך, כדי להקל את ההסתגלות של השבים.
בקומה השביעית, מחלקה אונקולוגית, יש מרפסת עישון. שם מצאתי קציני וקצינות מילואים שהתגודדו ביניהם בשיחות על המשך טיפול. יש את קומה 12 בגג הבניין, והם תכננו לפתוח את המרפסת הגדולה הזו בשביל השבים ובני המשפחה, כדי שלא יטרידו אותם. היו עוד קטעי שיחות שונים על מצב השבים, אך מחמת צנעת הפרט, אני מוותר על הפרסום. כל מי שמבין או חווה ניסיון אישי בטראומה, היה מוותר.
אז ביום חגו של דונלד באגם הדרעק החליט אוחנה לא להזמין לאירוע את יצחק עמית ואת גלי בהרב מיארה, שהם סגל א' לכל דבר ועיקר בטקסים ממלכתיים. לשיטתו, הדגנרט צודק. עמית ובהרב מיארה הם לא קבלני קולות במרכז הליכוד שיכולים לקדם אותו בפריימריז. מנגד, הזמנתם כמקובל בפרוטוקול עלולה לפגוע בו בבחירות המקדימות. ומה קורה עם המדינ'ע? אז המדינ'ע לא מעניינת, פה חשוב האגו, הקידום האישי, הכוח להשחית. הרי מה בדיוק שווה הכוח, אם לא ניתן להשתמש בו?
וזה קרה פחות מיומיים אחרי מפגן הבוז לאבי האומה בכיכר החטופים. ערימת הדגנרטים של אבי האומה כל כך נפגעה מהשריקות, עד ששכחה לעולמי עד את ה"ביחד ננצח". איזה ביחד ואיזה נעליים. אומנם דונלד סיים את המלחמה, אבל הגועליציה פתחה רשמית את מלחמת האזרחים. את חבריה מעניין רק הבייס, ולא כל הציבור. בטח הציבור שאלרגי לאבי האומה ולערימה של עושי דברו. כפי שטען עוד דגנרט ידוע, שלמה קרעי, שהמתנגדים לאבי האומה הם "ערב רב". למי שאינו יודע, המושג "ערב רב" מתויג על חטא עגל הזהב במעמד הר סיני. כי לשיטתו של קרעי, יידעלך לא היו חוטאים עם העגל של הזהב. ערב רב שאינם יהודים אלא טרמפיסטים על היהדות - הם החוטאים.
מצד שני, ייתכן שאוחנה עשה חסד עם עמית ובהרב מיארה, כאשר מופע הסיט־דאון־טראג'די של דונלד הגיע לשיאו עם הצעת החנינה לאבי האומה. הם היו עלולים לנוע במושביהם בחוסר נוחות. דונלד, כנשיא ארה"ב, מעולם לא התייחס לפרוטוקול ולחוקים. הוא פועל על פי גחמות וזה מצליח לו, לפחות בסוגיות שבהן מעורבת ישראל.
הלוואי שחברי גועליציית האפסים היו מסתערים בלהט על השירות לאזרח, כמו שהם מסתערים על בית המשפט המחוזי, כדי לעודד את אבי המדינה, שקרס בגלל ברונכיטיס. להעיד במשפטו אין לו כוח, אבל לבקר חטופים בבילינסון, דווקא הייתה לו אנרגיה. החשש שמא ידביק את אחד מהשבים במחלה מעולם לא עניין אותו. הוא לא הטיפוס שיחמיץ פוטו־אופ, שעשוי לשמש אותו בבחירות.
בכל מקרה לשמוע את ה"סנגור" יואב קיש מבקש לבטל את המשפט בגלל עיסוקי המלחמה, זה עוד שיא קטן בפתטיות של הערימה הזו. מזכיר שאבי האומה התחייב לנהל את משפטו במקביל לניהול המדינ'ע. קיש מתמודד על תואר "פתט השבוע" עם שלמה קרעי ועם סמוצ'קנע גרנד מייזר. האחרון הבטיח בכנס בשדרות שעוד תהיה התיישבות בעזה. אני רק שואל מתי מתיישבים והיכן - ומה אלוקים שלו אמר לו בעניין הזה.
ועוד שאלות: מה קורה עכשיו עם הלקחים שאולי הופקו במלחמה הזו? הרמטכ"ל נשאר בתפקיד, או שמדיחים אותו? הקצינים שקידומם נעצר - יקודמו, או שתם הטקס שלהם? כי עכשיו צריך לבנות צבא התקפי שירצה את פיתהמר בן גביר ואת סמוצ'קנע; ומה קורה עם ההפיכה המשטרית? אין עוד הרבה זמן. עוד שנה בחירות, לכל המאוחר, כבר אין עילה לבטל/לדחות. גם אבי האומה הרי הצהיר, "עכשיו עת לשלום". אז איך ייראה כאן צה"ל בעת שלום? תקציב הביטחון יגדל? הרי סמוצ'קנע הוא שליש משרה כשר במשרד הביטחון, במקביל להיותו נפל בניהול האוצר.
אומנם חלפו שנתיים, אבל אנחנו זוכרים שאפילו קליעים בגודל 5.56 מ"מ לא היו לנו באמצע אוקטובר 2023. שלא לדבר על מדים, אפודים קרמיים וקסדות טקטיות ללוחמים וללוחמות, כלי רכב ממוגנים ועוד. נזקקנו למסע גמ"ח מקיף עולם כדי להצטייד. אנחנו מקפידים לתעב את ג'ו ביידן, אבל הממשל שלו זרק עלינו מעל 18 מיליארד דולר בהצטיידות. ואלמלא הסכום הזה, היינו חייבים לחדש את גדודי נהגי הפרדות. ומה קורה עם חוק הגיוס של ביסמוט? הוא מתקדם או נסוג לאחור? מישהו עוד עלול להחליט שאפשר להסתדר בלי החניוקים. סיפור שמתגלגל כאן כבר 78 שנים. אני כבר לא זוכר מה קרה לניצחון המוחלט.
הכישלון שלנו בקדם גביע העולם 2026 מקומם מדי, כאשר אנחנו רואים נבחרת של איי פארו למשל, שעדיין מתמודדת על כרטיס למונדיאל. במשחק האחרון היא ניצחה את שוודיה 0-1. בפארו מתגוררים כ־55 אלף אזרחים, אוכלוסייה שווה לגבעתיים. השחקנים שם אינם מקצוענים, אלא חובבים שעובדים לפרנסתם כשליחי פיצה, שרברבים, נהגי רכב ציבורי, רוקחים ועוד שלל מקצועות. אך למרות זאת שם מתקדמים בכדורגל הבינלאומי. כך גם קוסובו, רפובליקה זעירה אחרי התפרקות יוגוסלביה.
לכן עולה השאלה מדוע אנחנו זקוקים למקצוענים בנבחרת שלנו, שמשתכרים שכר נאה, אבל אין תשואה על ההשקעה. כי לחזור לחובבנות עוד לא ניסינו. בארבעת המשחקים האחרונים שלה מול נורווגיה ואיטליה, ספגה נבחרתנו האהובה 17 שערים, ממוצע של יותר מ־4 למשחק. הבקענו 6 שערים, ממוצע של 1.5 שערים למשחק. זה הפער האמיתי שלנו מדרגים 1 ו־2 באירופה.
הכדורגלן הבינלאומי הממוצע אצלנו הוא חלש, איטי והססן. לעומת מדינות כגון ספרד, פורטוגל ואיטליה, אנחנו לא מספיק זריזים – למעשה, לעומת כל אירופה אנחנו איטיים. אי אפשר ללמד מהירות, זה כישרון מולד. ניתן לשפר מהירות, כי זה ידע נרכש. אנחנו כלום ושום דבר בשני התחומים.
במשחק ההגנה, שהוא הבסיס לכל משחק כדור, אנחנו ברמת האפס המוחלט. אבל משום מה, כל המאכערים בתעשיית הכדורגל מחמיאים על משחק ההתקפה שלנו. אז בשני משחקים מארבעה לא הבקענו, אבל הקפדנו לספוג - וכרגיל נשארנו עם המחמאות. מאמן הנבחרת הוא "בלנדר" מיומן בקשקשת ורבלית. אחרי ההפסד 3-0 לאיטליה ביום שלישי, הוא הצהיר: "התוצאה משקרת, אני גאה בשחקנים שלי, הם היו אמיצים". נו, נו, אמיצים זה בקרבות בעזה, בגבול הצפון, בגבול המזרחי, בטיסות מעל איראן ותימן, וכמובן אצל סוכני מוסד באיראן למשל. אין אומץ בכדורגל, בטח כאשר היריבה דורכת לך על הגבות, בכל משחק.
רן בן שמעון טוען שהוא רואה "עקומת שיפור", לקראת המאבק על השתתפות ביורוקרטיה הבא. רן הוא איש מקצוע, אני לא, אני רק משתמש בכלים השוואתיים. לפי כלים אלה, אנחנו בשיפור מגרוע לרע. אבל לבן שמעון יש ג'וב מפנק. שכר מצוין בחוזה ארבע־שנתי, על עבודה של 15 יום בשנה עם הסגל, בשנה עמוסה במיוחד, כן? בשאר הזמן הוא נופש במשרדו בשפיים, ובונה מצגות עם הצוות שלו. כך נראים הדולצ'ה ויטה, שהוא מאוד רוצה להמשיך לחיות בהם, אבל האופוזיציה בהתאחדות רוצה להפסיק לו את הזרם, כי התבזינו מספיק.
אנחנו לא צריכים מאמן לאומי במשרה מלאה, אפשר למנות מאמן אקראי לכל חלון שכולל שני משחקים, שלוש פעמים בשנה. התוצאות לא יהיו שונות. אז הרי את הרע כבר יש לנו, אולי יהיה טוב? אבל הפררוגטיבה של מינוי מאמן לאומי היא של יו"ר הנהלת ההתאחדות. הוא עוסק בזה כמה חודשים, לפני כל קמפיין. אז לא צפוי שינוי במגמה.
טוב, זה לא היה זמן מתאים להוכיח אותה מה היה קורה אם אני הייתי זה שקונה לו תוכי. וגם, אני הרי "נופש" בדיכילוב, בעוד היא טרודה בכל היומיום. אבל הייתי חייב לומר משהו. "כיפוש, עם כל יועצי החינוך שלך, אלה שגיא רוצה לפטר אחרי שני מפגשים, והם עולים 'הקאסה', בסוף הוא מפיל אותך עם תוכי... מה יהיה?". "מאמי, עזוב זה כבר קרה", היא הגיבה. "בסך הכל ציפור חמודה, מצייצת כל הזמן, אבל מתרגלים".
שאלתי איך הכלבה שרי מתייחסת לתוכי. "היא לומדת אותו. וגם משחקת איתו כשהוא מחוץ לכלוב. הם חיים יופי ביחד", היא אמרה, אבל מהסרטונים שקיבלתי בהמשך, התגלתה תמונה שונה. שרי עלולה לטרוף אותו. בערב החג, דודו, בחולם מלא, הגיע לבקר אותי בכלוב. עם גיא. "אבא, אני מנסה ללמד אותו דברים, הוא לא תופס כלום. נראה לי שבחרנו תוכי טיפש נורא".
התברר לי שלפני הביקור אצלי, הוא ביקר גם במכולת. לג'מיל, הפועל במכולת, יש 15 תוכים, לדבריו. הוא הודיע לגיאצ'ו שצריך לקצוץ לו את נוצות הכנפיים, כדי שלא יברח. ג'מיל גר בכפר קאסם, לא ידעתי שהוא בוגר האקדמיה לווטרינריה. שאלתי את גיאצ'ו מדוע לא לקח אותו לווטרינר של שרי. "לקחתי, אבא. אבל הוא אמר לי שהוא לא מבין בתוכים. הוא אמר שבפילים הוא מומחה הרבה יותר".
התרעות פיקוד העורף