1. עבור בני הדור שלי, שהסתפקו בסיפורים מההורים, הסבים והסבות על השמחה האדירה שהייתה כאן בתאריך ה' באייר תש"ח, היה יום "השיבה באוקטובר" הזדמנות לחוות משהו דומה וקרוב. נדמה שמדינת ישראל והחברה הישראלית קיבלו באותו היום שבו הסתיימה המלחמה והוחזרו לישראל כל החטופים החיים מעזה - הזדמנות להיוולד מחדש.
לאחר האסון הגדול ביותר בן זמננו, לאחר הטבח הנורא, השכול הכבד, המלחמה הארוכה, שיירת הנופלים והטראומה, עלינו לפנות כעת לשיקום, לריפוי, לבנייה ולהתמודדות עם האתגרים הרבים והגדולים שעוד נכונו לנו.
את היום השמח והמאושר הזה שנחת עלינו בהתראה קצרה, יש לזקוף לשני גורמים עיקריים תחילה: בראש ובראשונה לגבורתם ולמסירותם של מפקדי ולוחמי צה"ל, שלנגד עיניהם עמד כל העת שחרור החטופים. וגם ל"רוח הישראלית" המיוחדת שנתגלתה במלוא תפארתה, עם מאות אלפים ויותר שיצאו לרחובות ולכיכרות, גילו ערבות הדדית, אכפתיות ואחריות – ועטפו את בני המשפחות ולא הרפו.
העם זועק כעת לאחדות. לפחות רובו. רוצים לשלב ידיים, לנשום, לתקן ביחד, לפעול ביחד, לחלום ביחד ולהגשים ביחד. הנוער הנפלא שלנו רוצה להעתיק את הרעות בתוך הנגמ"ש אל החיים האזרחיים: יחד. אבל הפוליטיקאים לא יאפשרו זאת, פלגנותם אומנותם. הם מדברים אחדות ופועלים פילוג. הם תאבי חיים פוליטיים, תאבי שררה וכוח, כבוד ותקציבים. אנחנו האמצעי שלהם ולא המטרה. נצטרך לגבור עליהם, כי העם הזה עולה באיכותו אלף מונים על מנהיגיו (ככל שניתן לכנותם ככאלה). לפנינו הזדמנות אדירה שנרכשה במחיר דמים כבד. הנשכיל להיות לעם? אני מתפלל שכן.
אחר כך, ב־1994, הייתי חבר ודובר במשלחת לשיחות עם ירדן, ושם קיווינו לשלום חם, תוסס ומועיל לשני העמים. הייתי ראש ענף תקשורת בצה"ל שנסוג ממרכזי הערים בגדה, ב־1995. הייתי בהסכם חברון כבר בממשלת נתניהו, וב־1998 כחבר במשלחת לשיחות עם אש"ף בוואי פלנטיישן, באירוח הנשיא ביל קלינטון. אין־ספור פגישות עם יאסר ערפאת בעזה, עם אבו מאזן בגדה, עם חוסני מובארק והמלך חוסיין, בתקופת ההתנתקות, וכך הלאה.
בכך אני רוצה לומר שאנחנו צריכים להיות עם רגליים על הקרקע, מפוכחים ולמודי ניסיון, לקחת שולי ביטחון רחבים, ולעבוד עקב בצד אגודל. גם בשנים הקרובות תתקיים סביבנו מציאות ביטחונית מורכבת מאוד. אנחנו צריכים להיות חזקים, מאוחדים, להתפלל ולחתור לטוב – אבל להתכונן לרע כמו שלימדו אותנו בצבא.
נדב גולדשטיין ז"ל, שנרצח עם בתו בכפר עזה, נהג לומר ש"התקווה מתה אחרונה". הוא צודק וכך צריך להיות. לקוות כל הזמן ולפעול למימוש התקווה, אבל עם עין פקוחה ונעליים גבוהות. ייקח עוד שנים עד שנרבוץ תחת הגפן והתאנה.
בעודו עושה זאת - כשביציעים חברי מרכז הליכוד, ראשי סניפים, ראשי ערים מהליכוד וח"כים לשעבר מהליכוד (יכלו להזמין לפחות את הח"כ לשעבר חיים ילין או את האלוף ניצן אלון, אבל המקומות מוגבלים) - התברר שיו"ר הכנסת אמיר אוחנה שומר על מעמדו בליכוד יותר מאשר על מעמדה של הכנסת, ולא הזמין את נשיא בית המשפט העליון ואת היועצת המשפטית לממשלה. "זה לא אירוע ממלכתי", אמרו בלשכתו. לך תדבר על אחדות ועל ציפוף השורות ועל עמידה באתגרים. הפוליטיקה חודרת פה גם לקודשי הקודשים שלנו.
אם יוסיף אמירה שזו תהיה קדנציה אחרונה שלו, שהוא זקוק לאמון העם כדי להתקדם מול סעודיה, אם יספק אמירה עתידית על שתי מדינות בתנאים כאלו ואחרים, ואם יבטיח ועדת חקירה ממלכתית – סיכוייו להיבחר גבוהים, במיוחד כשבצד השני באופוזיציה לא מאורגנים, לא מאוחדים ומתהלכים עם חמישה ראשי ממשלה פוטנציאליים.
לרשות ראש הממשלה תעמוד מכונת התעמולה שבנה בעמל רב, הבוטים מכל העולם, צבא קמיקזות שלא יוותר על שליטה, כוח, כבוד וג'ובים, וגם מכונת הממשל מהבית הלבן. טראמפ יודע לעבוד עם נתניהו, הוא למד להתנחל לו על בלוטת החרדה ולבצע בו כיפוף.
אם נתניהו יחליט להקנות לעצמו מורשת שתאזן את 7 באוקטובר (יהיה קשה), נקבל "נתניהו חדש", שאיתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' דוחקים אותו לכיוון המרכז – שם הוא פוגש את הקהל של בני גנץ ונפתלי בנט, ו"זולל" אותו לטובת השלום והביטחון. הוא יכול לצרף אליו את גנץ כ"משה דיין בן זמננו" למען השלום, ואז אם ייבחר שוב ב־2026, תהא דרכו לבית הנשיא ב־2028 סלולה לחלוטין. תומכיו יתמכו, ומתנגדיו ישמחו גם הם. תסריט דמיוני? גזרו ושמרו.