צביעות עמוקה מסתתרת מאחורי תביעה כזו. מי שבמשך שנתיים תבע בשם "הערבות ההדדית" הטבועה בעם היהודי, שהכל יילחמו לשחרור החטופים, והעלילו על מתנגדיהם שאינם רוצים בשחרורם, לא היו מסוגלים כנראה להבין שגם אלו שתבעו שחרור באמצעות לחימה ולא דרך כניעה – שותפים באותה ערבות הדדית, וששמחתם על שחרור אחיהם אמיתית ועמוקה גם אם הדרך רעה בעיניהם.
ואילו מי שתובע מהאחרים להפסיק לשמוח ומנסה להציף אותנו בגל חומצי, מי ששמחתו התפוגגה בתוך יממה, ודי היה באי־הזמנת יצחק עמית וגלי בהרב מיארה לכנסת (קטנוניות מיותרת כשלעצמה) כדי להעיב עליה – אולי דווקא הוא לא נלחם באמת ובתמים למען החטופים ומשפחותיהם, אלא רק השתמש בהם ככלי ניגוח פוליטי. ועתה הם דומים למי שאבדה להם מלאכתם.
אלו שבליבם באמת אין "ערבות הדדית" עם כלל ישראל, שאינם רואים בכל היהודים אחים אם דעתם שונה – באים היום בחמיצות קשה ומבקשים לאסור על אחרים לשמוח. אביו של אחד החטופים (ששב לשמחת כולנו בשלום) לא היסס בינואר השנה ללכת לתובע בהאג, ולהאשים את ישראל בפשעי מלחמה. מה שאומר שיש מי שמסוגלים להטיף מוסר בשם "הערבות ההדדית" וגם לתקוע בנו סכין מורעלת.
שתי דאגות עיקריות מעיקות על המחנה הגדול שתבע עסקה בכל מחיר. האחת: מה יעשו מחר בבוקר? כל החטופים החיים אכן שבו. ואנו מצווים להשיב גם את כל החללים. ואם חמאס לא ישיבם – צה"ל צריך לעשות זאת. אבל הטענה שהמדינה "לא תוכל להשתקם" עד שיושב החלל האחרון - לא הועלתה קודם לכן, גם לא אחרי מלחמת יום הכיפורים על מאות הנעדרים בסיומה. ראשי המחאה חוששים שהרוח הגדולה שנשבה במפרשי "כיכר החטופים" – תשכך. שהגייסות שנאספו בשם שחרור החטופים לא ימשיכו לצעוד בשורותיהם כדי להפיל את הממשלה. מכאן חמיצותם וחרדתם שמא לא ימצאו סיסמה סוחפת חדשה להוציא רבבות לרחובות.
אלא שאי אפשר להחזיק במקל הזה בשני קצותיו. בצדק הם טוענים שבמחדל 7 באוקטובר גם נתניהו אשם, כי הוא התרחש "במשמרת שלו". אבל אם נתניהו אחראי לכישלון – הוא אחראי גם להצלחות: לחיסול ראשי חמאס, להרס העצום בעזה (אחד מהישגי המלחמה המובהקים. מגיע להם), לשבירת חיזבאללה ונפילת משטר אסד, לפגיעה בתעשיית הגרעין והטילים באיראן. וגם לשחרור החטופים. מי שאשם בחטיפתם, שהתרחשה "במשמרת שלו" ובגלל מדיניותו – גם אחראי לשחרור, שהגיע באותה משמרת והודות להחלטותיו.
מי שטען עד לפני רגע שנתניהו דרדר את ישראל למצב המדיני הקשה ביותר בתולדותיה (טענה המעידה על זיכרון בקיבולת מוח של דג זהב), לא יוכל לשלול ממנו את נקודות הזכות לשיפור המהיר בדעת הקהל העולמית, שמתחולל כבר ממש לנגד עינינו ושיתגבר בימים הקרובים. והיו מנוולים שלא היססו להעליל עלילת דם ממש, והאשימו כי המלחמה נמשכת רק כדי לשמר את הקואליציה, ושחיילים "סתם" נופלים בקרב, שזו "מלחמת שולל", ושצה"ל מתנגד למלחמה. אבל הרמטכ"ל אומר לחיילי צה"ל שרק הודות למלחמתם הגענו לעסקה. וטראמפ, שלא חסך במחמאות לעצמו ולמדינות ערב – גם הוא אמר ממש כך. אז המעלילים צריכים היום להחליט לאיזה זמיר ולאיזה טראמפ הם מאמינים.
רבים מאלו שהפגינו למען שחרור החטופים היו אלו שנאבקו נגד הרפורמה המשפטית, ו"שלטון החוק" הוא ערך עליון בעיניהם. איך לא היה בהם גם אחד שתבע שלא לעשות פלסתר את החלטות בתי המשפט? שלא לשחרר את מי שבתי המשפט, בכוח החוק והצדק, שלחו למאסרי עולם?
ואיך נאלם כמעט קולם של אלו שאמרו – רובם רק בדיעבד – שעסקת שליט הייתה אסון, שהפקרנו למוות מאות ואלפים למען חירותו של אחד. כמה יחיא סנווארים שחררנו עתה לעזה, למצרים, ליו"ש, לרחובות ירושלים? מי מהצבועים שדרשו "את כולם תמורת כולם" - כלומר, לשחרר את כל המחבלים – מי מהם לא ימהר להאשים את הממשלה כשישובו הרוצחים הללו למלאכת הטבח והאונס שלהם, מחר או בעוד שנה? הרי אז יאשימו את הממשלה שלא מנעה, או את זו ששחררה את הרוצחים.
וכל החוכמולוגים שמבטיחים לנו היום שמערכות הביטחון שלנו תדענה להתמודד עם הרוצחים המשוחררים – משקרים ביודעין. ממש כפי שבימי הקמפיין לשחרור גלעד שליט הבטיחו כרמי גילון, דני יתום, עמי אילון, אמנון ליפקין־שחק ויעקב פרי – שאין סכנה בשחרור הרוצחים. שהמדינה ומערכות הביטחון שלה יידעו למנוע מהם לפגע, שהשחרור לא יחזק את ארגוני הטרור ו"אינו מהווה סכנה". כך התחייבו. אז מה אם הבטיחו? מישהו תובע מידיהם את מחיר הדמים ששפכו סנוואר ושותפיו? מי יתבע את ים הדמים מכל הגנרלים וראשי השב"כ שדרשו גם הפעם באולפנים "עסקה עכשיו, כולם תמורת כולם"?
הגל החומצי הגיע דווקא מן הצד שנאבק על שחרור החטופים בכל מחיר. ולי נדמה שהגל הזה נותר בעיקר באולפנים, ושרוב עם ישראל שמח באמת, ולא החליף את שמחתו בחמיצות.
התרעות פיקוד העורף