הנה, ראש ממשלה שיש לו תודעה היסטורית – תכונה שטרומן החשיב מאוד – המשבח נשיא שאין לו תודעה היסטורית - מה שמאפשר כמובן חנופה ומניפולציה. טראמפ הוא לא אחד שיקפוץ כדי לומר לנתניהו שייתכן שהוא טועה – בניתוח ההיסטורי – או שהוא בלי ספק מגזים – בחנופה העכשווית.
טראמפ קיבל קרדיט רב השבוע, גם ממי שלעיתים מבקרים אותו בחריפות, על מהלך נחרץ ומשמעותי במזרח התיכון. הוא קיבל את הקרדיט משלוש סיבות עיקריות. הראשונה – וחשובה: בלעדיו זה לא היה קורה. הוא האיש שדחף, דחק, איים, אילץ, כפה, התעקש. הקרדיט מגיע לו. השנייה - טראמפ אוהב קרדיט וחנופה. אם לא יקבל את שני אלה, יהיה לזה מחיר כלשהו. זה אומר שגם כאשר לטראמפ לא מגיע קרדיט, או לא את כל הקרדיט, הוא מקבל קרדיט. כמו ילד בעייתי שמקבל תור נוסף כשהאחרים מחכים, כי אחרת יהיו בכי, צרחות, הפרעה, מהומה.
הסיבה השלישית – ואולי גם לזה יש משקל כלשהו: אם המהלך של טראמפ יבשיל ויצליח, יהיה מספיק קרדיט לכולם. אם המהלך לא כל כך יצליח, או יתברר שמדובר במהלך שישראל יוצאת ממנו מופסדת, יש בקרדיט לטראמפ תועלת לנתניהו. הוא מסיר ממנו, עד גבול מסוים, את האחריות. שהרי ברור לכל שאי אפשר לריב עם טראמפ. וברור לכל שלנתניהו לא הייתה דרך אחרת אלא לומר "כן".
בחזרה לטרומן. הוא הכיר במדינת ישראל. הוא עשה זאת אף ששר החוץ שלו, ומי שהיה במידה רבה הדמות הציבורית הדומיננטית ביותר בממשלו, התנגד להכרה בישראל. הגנרל ג'ורג' מרשל, אדריכל הניצחון במלחמת העולם השנייה, לא היה אנטישמי, מבהיר מק'לה, הוא פשוט חשב על האינטרסים של ארצו כמו איש צבא אמריקאי.
על השאלה מה הביא את טרומן בכל זאת להכיר בישראל מתנהל ויכוח ארוך שנים בין היסטוריונים. יש מהם שטוענים שטרומן פעל מסיבה פוליטית – הקול היהודי הוא שדחף אותו להכרה, ועל כן פעולתו ראויה לגינוי, או לפחות לביקורת בדיעבד. מק'לה אינו משתייך לקבוצה הזאת. להפך: הוא טוען במאמרו שטרומן לקח סיכון פוליטי. לדעתו, אם מרשל היה מתנגד בפומבי להחלטה, ומתפטר מתפקידו משום שטרומן לא קיבל את המלצתו, טרומן היה מפסיד בבחירות בנובמבר.
והנה עוד משהו, מתוך דברים שמק'לה נשא בספריית הקונגרס ב־1999 על הנשיא המייסד ג'ורג' וושינגטון, תחת הכותרת "שיחה על ג'ורג'". צריך להודות: קראתי על ג'ורג' וחשבתי, קצת בעצב, על הביקור המוצלח של דונלד. וגם על אמיר אוחנה. אחת האמירות הגדולות שאני מכיר, כתב מק'לה, שמת לפני שלוש שנים, בגיל 89, היא: "אין לבני תמותה יכולת להבטיח הצלחה. אך הם יכולים לעשות יותר מזה – להרוויח אותה ביושר". זו שורה שמופיעה, בין השאר, בהתכתבויות של הנשיא וושינגטון.
מהיכן באה לוושינגטון השורה הזו? "כשקוראים אותה במכתביו של וושינגטון, או במכתביו של ג'ון אדמס, אין מירכאות סביב הציטוט. כשפתאום נתקלים במשפט הזה וקוראים אותו, הוא עוצר אותך בבת אחת – ואז אתה מבין שהם לא אמרו זאת". הם רק מצטטים מישהו אחר שאמר. למעשה, זו שורה ממחזהו של האנגלי בן המאה ה־17 ג'וזף אדיסון – מחזה על הסנאטור הרומאי קאטו הצעיר (לא אויבה של קרתגו, יריבו של יוליוס קיסר). השורה המוכרת יותר מהמחזה, שהשפיעה רבות על המהפכה האמריקאית, היא "הבו לי חירות או הבו לי מוות".
כולם הכירו את המחזה "קאטו", את הציטוט מתוכו, לכן לא טרחו אפילו לשים סביבו מירכאות. "זה היה מושרש בתרבותם". במאה ה־20 אותה אמירה מופיעה בנאום מפורסם של ווינסטון צ'רצ'יל: "אין ביכולתנו להבטיח הצלחה. נוכל לעשות טוב מזה. נוכל להיות ראויים לה". מק'לה כותב: "כמה מנוגדת השורה הזו לרוח זמננו, לעולם שבו אנו חיים ולתרבות של ימינו. זו גישה שונה לגמרי לחיים".
שלוש מלחמות הנרטיב
יום שני – יום שחרור החטופים – היה יום של הלב. יום שלישי – אחרי הפסגה בקהיר – היה יום של הראש. השבוע הזה היה רכבת הרים רגשית. שבוע של שמחה (הם חזרו!), שבוע של בלבול (האם זה באמת נגמר?), שבוע של דאגה (אז ניצחנו או הפסדנו?). סבלנות. אנחנו צריכים סבלנות. זה נגמר באיזשהו מובן, אבל רחוק מלהיגמר במובנים רבים אחרים. סבלנות. עדיין אי אפשר לדעת אם זה היה שבוע של ניצחון או תבוסה. מוקדם לקבוע. זה אולי מטריד, אבל זו המציאות. היינו רוצים כבר לדעת שניצחנו.
ואם לא ניצחנו, אולי היינו רוצים לדעת גם את זה. אבל אי אפשר לדעת – כי מה שיקבע את התוצאה של מלחמה שנמשכה שנתיים והסתיימה, כעת נמצא ברובו בעתיד. מי ישלוט בעזה – בעתיד. האם חמאס יישאר בשלטון – בעתיד. האם ישרור שקט לחודשים, לשנים, לעשורים, לתמיד – בעתיד. מה יקרה עם היחסים עם טורקיה, מצרים, ערב הסעודית – בעתיד. מה יקרה עם תוכנית הגרעין של איראן – בעתיד.
ולבסוף, ישנה המלחמה על הנרטיב שהיא מלחמה פוליטית. שנת 2026 היא שנת בחירות. אם הבוחרים ישתכנעו שהמלחמה הוכרעה בניצחון, ייתכן שיזקפו זאת לזכות הקואליציה שהתעקשה לנצח – וישכחו את אחריותה לאסון. אם הבוחרים יתאכזבו מהתוצאה – אין לקואליציה הרבה במה להתהדר בו. היא תנסה להאשים אחרים כמובן, אבל הסיכוי שלה לשכנע את הציבור לתת לה מנדט מחודש יהיה קטן יותר.
המלחמה הזאת, אגב, היא זו שבגללה נתניהו ממשיך להתעקש על הביטוי "מלחמת התקומה", אף שדי ברור שהציבור לא משתכנע. כמעט אף אחד לא קורא למלחמה שמסתיימת כעת "מלחמת התקומה". גם אוהדיו של נתניהו לא קוראים לה כך. לא כדרך שגרה. אבל הוא ממשיך, כולל בדברים שנשא בשישי לפני שבוע. נתניהו הוכיח לא פעם שלעקשנותו יש כוח. אלא ששמות של מלחמות לא נקבעים על ידי מנהיגים שנויים במחלוקת. הם נקבעים על ידי הציבור, בתהליך כאוטי שנתון להשפעות אך לא לתכתיבים. המלחמה הזאת כנראה כבר לא תהיה "מלחמת התקומה". בין השאר, משום שעם כל הישגיה, אין מספיק ישראלים שמרגישים שזו הייתה מלחמת תקומה.
כמו ברוב מלחמות הנרטיב, יש פיתוי לפסוק מיד, לתת תשובה נחרצת על מה היה כאן – אך הדרך המומלצת איטית וזהירה. המלחמה הצבאית הסתיימה לעת עתה – המלחמה הדיפלומטית רק מתחילה. מוקדם לפסוק. לפני שנה ישראל סגרה מערכה בלבנון בהסכם שיש בו פגמים לא מעטים. חיזבאללה לא מתכוון לכבד אותו. הוא לא מתכוון להתפרק מנשקו. המערכה נמשכת בדרכים אחרות.
כמובן, עזה אינה לבנון. הגיאוגרפיה שונה, הדמוגרפיה שונה, היקף ההרס שונה. ובכל זאת – יש לקחים מקבילים. כל תקווה שחמאס יתפרק מרצון מנשקו – היא תקוות שווא. כל תקווה שכוחות בינלאומיים ישלימו את מלאכת גדיעת כוחו – היא תקוות שווא. כל תקווה שממשלה פלסטינית שתוקם בעזה ביוזמת הקהילה הבינלאומית לא תכלול אלמנטים של חמאס – היא תקוות שווא. יהיה אשר יהיה התואר שתבחרו ל"סוף" שראינו השבוע – "ניצחון", "כניעה", "הישג כביר", "פשרה", "הפוגה" – האתגר נשאר בעינו: להפוך את עזה מאיום לשכנה רגועה – זה האתגר. ואין טקס או חגיגה שאמורים להשכיח אותו.
עסקה על השולחן
קביעתו של היווני החידתי הרקליטוס שאי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים, כבר יצאה מגדר הפילוסופיה ונדחקה למעמד המייגע של קלישאה. ובכל זאת – נשתמש בה כדי לומר את מה שצריך להיות ברור. זה כבר במסגרת פרטי הקרב על הנרטיב. העסקה שהייתה על השולחן, אם הייתה, מה שלא הייתה, היא לא העסקה של השנה. פרטים דומים – יכולים להיות. פרטים זהים – גם כן יכולים להיות. גישה כללית דומה – יכולה להיות. אבל עסקה מהסוג שאנחנו מדברים עליו איננה מסמך המנותק מהקשר. היא מסמך שיש לו הקשר. מסמך שנכתב על ידי אנשים מסוימים, במצב רגשי ותודעתי מסוים, בצירוף נסיבות מסוים.
ה"עסקה" במובנה האמיתי היא כל מה שכתוב, וכל מה ששייך להקשר שמוביל למה שכתוב. לכן לא יכולה להיות עסקה של לפני שנה, שהיא אותה עסקה של השנה. ישראל לא באותו מצב, נתניהו לא באותו מצב, חמאס לא באותו מצב, חיזבאללה לא באותו מצב, איראן לא באותו מצב, טראמפ בכלל לא היה לפני שנה, טורקיה לא השתתפה בדיונים לפני שנה, קטאר עוד לא ספגה טיל לפני שנה וכן הלאה. האם יימצא מסמך מלפני שנה שרכיביו מזכירים במידה מסוימת את פרטי עסקת החטופים הנוכחית? אולי. האם זה אומר ש"אותה עסקה הייתה על השולחן"? ממש לא.
יותר מזה: נניח שהייתה עסקה דומה מאוד על השולחן – זה חשוב? נניח שהיה אפשר לחתום על עסקה זהה כבר לפני שנה, אבל הממשלה קיוותה להשיג יותר, עד שהבינה שלא תשיג יותר ולכן הסכימה לעסקה רק עכשיו. עד כמה זה נורא?
מצד אחד – זה נורא, כי היה אפשר להוציא עוד חטופים, ובמצב יותר טוב. צריך לקוות שאם הממשלה דחתה עסקה שעכשיו היא מקבלת, היו לה סיבות טובות מאוד לעשות את זה. מצד שני – זה טבעה של מלחמה, זה טבעו של משא ומתן. ברגע אחד נדמה שאפשר ללחוץ עוד, אולי להשיג יותר, ברגע אחר מתברר שלא. המסקנה מדינמיקה כזאת לא יכולה להיות שצריך לחתום על העסקה הראשונה שעומדת על הפרק, כי מי יודע, אולי בעתיד בכל מקרה זו העסקה שתיחתם. המסקנה מדינמיקה כזאת היא שצריך לחשוב ברצינות ובזהירות כאשר מקבלים עסקה (כי אולי אפשר להשיג תנאים טובים יותר) וכאשר דוחים עסקה (כי אולי זו הכי טובה שיש וחבל על הזמן).
ממילא הקרב על נרטיב "העסקה שלא הייתה" הוא בין מי שמניחים שהממשלה שקלה היטב, החליטה מה שהחליטה, ובתנאים שהיו אז זו הייתה החלטה שיש בה היגיון – לבין מי שמניחים שהממשלה לא שקלה היטב, או – גרוע מזה – שקלה שיקולים שלא מן העניין. השאלה אם העסקה הייתה על השולחן רלוונטית בעיקר לאותם 55% מהישראלים שמסכימים ש"המלחמה התארכה משום שיש לקואליציה אינטרס פוליטי להאריך את המלחמה". בעיניהם, אם הייתה עסקה על השולחן והיא נדחתה, בעיקר - או גם בגלל - שיקול פוליטי, זה דבר חמור. אבל צריך לשים לב למה שקורה כאן: הישראלים שמלכתחילה יש להם דעה ביקורתית על הממשלה (שיקולים פוליטיים), הם גם אלה שיש להם דעה ביקורתית על העסקה המאוחרת (הייתה על השולחן). משמע - אין כאן תוספת של מידע מרשיע, אלא אותו מידע מרשיע.
סטירה של חסד
תיאודיציה, מהלך שמטרתו הצדקת האל, היא מעשה מקובל בקרב כל המאמינים של כל הדתות. העולם מבלבל, פעולתו של האל לא תמיד מובנת, ועל כן צריך למצוא לה הצדקות, מימי עקידת יצחק ועד ימי השואה. מהלך של תיאוֹדיצֵיאה, כתב מיכאל קמפה בספרו על הפילוסוף לייבניץ, יוצא מ”הנחה שהכל בעולם מאורגן בצורה מסודרת והרמונית, הכל כבר מתוכנת מראש: כלומר, אם לכלל הדברים והתהליכים יש תכלית והם נושאים עימם מטרה (‘טֶלוֹס’), כי אז בהכרח – מנקודת ראות גבוהה יותר – גם למה שמעכב (על פי המשוער) את התכלית יש תכלית משל עצמו, מה ששלילי חיובי, והאומללוּת משרתת את האושר”.
ובמילים אחרות: מה שעושה בצלאל סמוטריץ' בשבועות האחרונים, מה שעושים הרבה מאוד מאמינים למול אסון גדול, הוא מה שמאמיני כל הדתות עושים כבר הרבה מאוד דורות. הם מניחים שהרע, גם הוא טוב. לפני כמעט שני עשורים כתבתי על התבטאות מהסוג הזה, של המטיף האוונגליסטי ג'ון הייגי, מגדולי התומכים במדינת ישראל. הייגי, היום בן 85, היה במהלך חייו איש בוטה לעיתים. פעם חולל שערורייה כאשר אמר דברים שמהם משתמע שאדולף היטלר היה שליחו של אלוהים. "היטלר היה צייד. והתנ"ך אומר – הנביא ירמיהו כותב – 'וצדום מעל כל־הר ומעל כל־גבעה, ומנקיקי הסלעים', כלומר, אין איפה להסתתר. ויכול להיות שזה יישמע פוגעני לכמה אנשים, אבל אל תיתנו ללב שלכם להיפגע. אני לא כתבתי את זה. ירמיהו כתב את זה. זו הייתה האמת וזו עדיין האמת. איך זה קרה? כי אלוהים נתן לזה לקרות. למה זה קרה? כי אלוהים אמר, 'העדיפות הראשונה שלי לעם היהודי היא להחזיר אותם לארץ ישראל'".
זה היה, כפי שאחד מתומכיו של הייגי הסביר לי אז, "תרגיל תיאולוגי מקובל" וניסיון להסביר "איך אלוהים אוהב יכול לאפשר רשע בעולם". כמו שהתלמוד מסביר שבית המקדש חרב בגלל "שנאת חינם" – כלומר, התלמוד מחפש את התוכנית האלוהית הגדולה שביסוד החורבן – כך גם הייגי מחפש היגיון אלוהי בחורבן של המאה ה־20. ובמילים של סמוטריץ' על מתקפת 7 באוקטובר, "חסד עשה איתנו הקדוש ברוך הוא, שנתן לנו את אותה סטירה".
ואגב, למי שרוצים אין קושי גדול להגן על הטענה של סמוטריץ'. אפשר בהחלט להניח שאם אסון גדול לא היה בא עכשיו – אסון גדול יותר היה בא אחר כך. אבל אפשר כמובן להניח גם אחרת. אם אסון גדול לא היה בא עכשיו, המודיעין היה מספיק לעלות על התוכנית של חמאס, וישראל הייתה מוצאת דרך לנטרל אותה בלי שיבוא אסון בכלל. ומצד שני, במקרה כזה איש לא היה מעלה על דעתו להמשיך לדבר בדבקות על התיישבות בעזה, וגם לזכות לאוזן קשבת, ואפילו, פה ושם, לתשואות.
התרעות פיקוד העורף