יום שני היה יום חג. יום של שמחה לעם ישראל. יום מרגש לכל ישראלי. החטופים שבו לגבולם כאשר צה"ל נמצא בעזה, כשכל האופציות פתוחות - בין שבאמצעות לחץ מדיני לאכיפת ההסכם הכולל התחייבות לפירוז הרצועה ושימת קץ לשליטת חמאס בעזה, ובין שבדרך צבאית בסמכות וברשות ההסכם ובגיבוי של נשיא ארה"ב. זה יום שמותר ורצוי היה לחגוג בו כמו אין מחר.
מרבית הפרשנים בכל הערוצים מודים ביושר שתוצאה כזו - שחרור כל החטופים, בלי נסיגה של צה"ל והתחייבות ללא תנאי עם ערבויות של מועצת הביטחון לאי־חידוש המלחמה, כפי שדרש חמאס בתוקף כל העת - נחשבה לתסריט דמיוני בלתי סביר.
מי שחתר להסכם כזה הוצג כפוליטיקאי הזוי המנותק מהמציאות, השואף לניצחון מוחלט ובלתי אפשרי, או גרוע מזה, כפוליטיקאי מתוחכם שהציב יעד בלתי אפשרי בעליל, כדי לטרפד כל אפשרות להסכם חלקי נוסף משיקולים פוליטיים.
לכאורה היה היגיון מסוים מצד הפוליטיקאים, ראשי זרועות הביטחון והמפגינים שהתנגדו להידבקות העיקשת של נתניהו בניצחון המוחלט. שהרי עד לפעולת צה"ל לכיבוש עזה ומחנות המרכז, חמאס לא היה מוכן לשום עסקה שלא תכלול את נסיגת צה"ל מכל הרצועה, בלי פירוז, ותוך קבלת המשך שלטונו ברצועה.
משנאיו לא ירפו
כפיות הטובה המקוממת כלפי נתניהו וממשלתו לא תפריע להתמקדותו בניצול המומנטום החיובי שנוצר, לתרגום הניצחון הצבאי המזהיר להישגים מדיניים. מי שביכולתו להוביל אותנו יחד עם נשיא ארה"ב למחוזות שעליהם בקושי העזנו לחלום - הוא האיש שהוביל לשחרור החטופים, שהבליג על חרפות וגידופים ועל האשמות שווא, ושלא שעה לעצות אחיתופל שהיו מובילות את ישראל לגיהינום ואת החטופים לאבדון.
האמת חזקה מהשקרים, העובדות יתגברו על התעמולה וההסתה - והאמת היא שיותר מאי פעם בעבר הפגין בנימין נתניהו בשנתיים האחרונות מנהיגות, כושר עמידה, עצמאות בקבלת ההחלטות ודבקות במטרה, והוביל את ישראל לפירוק האיומים המשמעותיים מצפון, ממזרח ומדרום. אבל לא חשוב לכמה ניצחונות הוא הוביל ועל כמה הסכמי שלום הוא יחתום, משנאיו לא ירפו.
נוכח קריאות הבוז וההתעלמות הבזויה מאדריכלי ההישג - חשוב אפילו ברגע זה של אופוריה, כמעט פעמי משיח, לעשות חשבון נפש אמיתי וכואב. לא לשם העמקת המחלוקת. להפך, כדי לפלס דרך לאחדות בהמשך.
מלחמת "מבול אל־אקצא” לא צמחה רק ממנהרות עזה ביום המר והנמהר שבו לא העירו את ראש הממשלה, חרף הסימנים לפלישה הכתובים באותיות קידוש לבנה על מסכי המודיעין. את המלחמה הולידו הסדקים שפערו בחברה הישראלית מי שפעלו להתנער מהכרעת העם, כי מבחינתם דמוקרטיה היא רק ניצחון שלהם.
בחירות 2022 היו הכרעת עם ברורה. הרוב דרש שינוי, איזון, תיקון. אך מי שהורגל במשך שנים לשלוט באמצעות בג”ץ, תקשורת ועמותות ממומנות היטב, לא קיבל את הדין. במקום לקבל את תוצאות הקלפי - הם תכננו מהפכה נגד ממשלה נבחרת. הייתה להם תשתית מוכנה: הון, תקשורת, אקדמיה, גורמים ביטחוניים ומשפטיים. כולם התאחדו סביב יעד אחד: לסכל את מימוש רצון הבוחר.
הרפורמה המשפטית שהוצעה - מתונה, לגיטימית וראויה לדיון ענייני - הוצגה לציבור כאילו הייתה הפיכה משטרית. שקר מהודהד לעייפה: “קץ הדמוקרטיה”, “דיקטטורה”, “השתלטות עוינת". במקום לחתור לשיפורים - הם הבעירו את הרחובות.
ההון הגדול הזרים כספים למחאה, עמותות חוץ גייסו “פעילים”, וחברות יחסי ציבור ניהלו את הרחובות כמו קמפיין בחירות לכל דבר. זו לא הייתה מחאה אזרחית - זו הייתה מזימה קפלניסטית: ניסיון מתוזמר להפיל ממשלה נבחרת באמצעים חוץ־פרלמנטריים.
בשם “הדמוקרטיה”, הם קראו לטייסים לא לטוס, למילואימניקים לסרב, ולמשקיעים להוציא את כספם מישראל. כלומר - לפגוע בלב ליבה של המדינה. הם יצרו מציאות שבה אויבי ישראל לא היו צריכים להשקיע שקל בתעמולה.
הם עשו זאת עבורם. המסר לעולם היה ברור: ישראל מפולגת, חלשה, מתפרקת. בחמאס ראו את השנאה הפנימית, את השיסוי התקשורתי, את ההפגנות שבהן נישאו דגלי אויב, והם הבינו: ישראל מתפרקת. הם פירשו את מה שראו כחולשה קיומית, והם פעלו בהתאם. 7 באוקטובר לא היה רק פיגוע - הוא היה מבחן לתיאוריה של חמאס: שמדינה המפולגת עד כדי סרבנות תתמוטט מבפנים, בתהליך שנולד לא בעזה אלא בתל אביב.
אותו קפלן בשמות שונים
אחרי הטבח, כאשר עם שלם הזדעזע, ניתן היה לצפות שכולם יתלכדו. אך במקום זאת - אותה קואליציית קפלן שבה לפעול, רק בשמות אחרים: “מטה החטופים”, “העם עם החטופים”, “ישראל חופשית", "אחים לנשק". הכאב הפך לכלי פוליטי, משפחות הפכו למנוף, והנופלים במערכה להצלת החטופים ולהבטחת ביטחון תושבי העוטף הפכו לכלי נוסף להחלשת הממשלה.
בכל יום של מחאה, חמאס ראה חולשה. בכל כותרת על “מחדלי הממשלה”, עמדתו התקשחה. במקום שבע חזיתות ישראל נאלצה להתמודד עם שמונה. המלחמה התארכה שלא לצורך, רק כי האויב הבין שיש לו בעל ברית ברחובות ישראל.
חמאס ואוהדיו הם ציבור של רוצחים אכזריים, אך מי שגרמו להם להאמין שישראל ניתנת לשבירה - הם אלה שהפכו את הדמוקרטיה לכלי בידי ההון והאליטה. הם חתרו תחת הממשלה מבפנים והם ממשיכים בכך עד היום. הם אלה שהפכו “סרבנות” ל“מצפון", "חתרנות” ל“אומץ", ו"הפלת ממשלה נבחרת" ל"הצלת המדינה". זו לא הייתה באמת מחאה - זו הייתה מערכה נגד העם.
אני מאשים את מנהיגי מחאת קפלן, שהפכו את האמת לשקר ואת השקר לדגל. אני מאשים את האליטות הכלכליות, שהשתמשו בכוח ההון כדי לחבל במדינה ולשתק ממשלה נבחרת.
אני מאשים את ההסתדרות בהשבתה פוליטית ובחבלה מכוונת בכלכלת המדינה, אני מאשים קציני צבא - שהפכו את הצבא לכלי לחץ פוליטי. אני מאשים את התקשורת - ששירתה קמפיין תעמולה במקום את הציבור. ואני מאשים את כל מי שידע ולא עצר.
הבחירות הבאות אינן עוד סיבוב פוליטי. הן יהיו הקרב על נפשה של הדמוקרטיה הישראלית. מול הממשלה יעמדו אותם כוחות - רק מחוזקים, ממומנים ומתואמים יותר. עמותות ברק מ־1999 ו“V15” מ־2015 ייראו כמו משחק ילדים לעומת מה שמצפה למפלגות הקואליציה הפעם.
הם יילחמו על חזרת האליטה לשלטון - גם אם המחיר יהיה פירוק המדינה מבפנים. ומי שירצה להציל את ישראל באמת, יצטרך להבין שהמאבק הפעם איננו רק על שלטון - אלא על קיומה של דמוקרטיה של העם מול דמוקרטיה מזויפת של אליטות. כי הפעם, על הפרק לא רפורמה משפטית או אחרת אלא מלחמה על נשמתה של מדינת ישראל.
התרעות פיקוד העורף