הפסקת האש מסמנת סוף זמני למלחמה ארוכה – אך רחוקה מלהיות שלום. כשהאבק שוקע, השאלות מתחילות: מה עומד מאחורי העסקה, האם היא תחזיק מעמד ומה צופן היום שאחרי בעזה, באיראן ובירושלים.
המהלך של טראמפ משלב אינטרסים אמריקאיים, ישראליים וערביים: השבת חטופים, הפוגה הומניטרית ופתיחת תהליך מדיני חדש שינסה להשלים את מעגל הסכמי אברהם. אך כל הסכם עם חמאס הוא זמני מטבעו. חמאס, ארגון דתי־צבאי שחי על נרטיב “המאבק”, לא יוותר על כוחו. גם אם יכריז על פירוק או צמצום הזרוע הצבאית, הוא ישמור על תשתיותיו התת־קרקעיות והאידיאולוגיות.
הרצועה חרבה כמעט לגמרי. העולם מצפה מישראל להוביל שיקום אחראי בשיתוף מדינות ערב והמערב. אם תאפשר סיוע מבוקר ותעודד הנהגה אזרחית נטולת טרור – היא תוכל לשנות את תדמיתה ממדינה לוחמת למובילת שינוי אזורי. אם לא, התמונות הקשות יחזירו את הביקורת במהירות.
איראן תנצל את ההפוגה לחיזוק השפעתה בלבנון, בתימן ובסוריה, אך היא מבינה שישראל הוכיחה עליונות צבאית ויכולת חדירה נדירה. הברית בין ישראל, ארצות הברית ומדינות המפרץ מציבה את טהרן בעמדת מגננה. חיזבאללה, שראה את המחיר ששילם חמאס, יימנע לעת עתה מעימות כולל. אך גם ישראל נדרשת לאיפוק מחושב.
הפסקת האש מחיה את חזון המזרח התיכון החדש. טראמפ כבר רומז לסבב נוסף של נורמליזציה עם סעודיה, אינדונזיה ואולי אף לבנון. אם המהלך יצליח, ישראל עשויה לחזור למעמד של שותפה לגיטימית באזור. שיתופי פעולה כלכליים, אנרגטיים וטכנולוגיים עשויים להיות כלי מרכזי לבלימת הקיצוניות.
בישראל פנימה, הממשלה ניצבת בפני טלטלה. ההסכם עם חמאס מאתגר את הבסיס האידיאולוגי של הימין הקיצוני. נתניהו יצטרך לבחור בין פירוק הממשלה ובחירות ובין הקמת ממשלת אחדות זמנית עם המרכז־שמאל. שני הנתיבים מסוכנים לו, אך גם טומנים פוטנציאל לשינוי פוליטי היסטורי.
האם חמאס יפורק ויהפוך לגוף אזרחי, או שימשיך לפעול מתחת לפני השטח? ניסיון העבר מלמד שאידיאולוגיה אינה נעלמת, רק משנה צורה. אולם ייתכן שהפעם המציאות השתנתה באמת: הציבור הפלסטיני עייף, הקהילה הבינלאומית מאוחדת, ומצרים וקטאר מבינות שחמאס הפך למכשול אזורי.
הפסקת האש היא מבחן הבגרות של האזור. אם ישראל תנצל את הרגע כדי ליזום, לשקם ולבנות סדר אזורי חדש – היא תצא מהמשבר מחוזקת ומוערכת. אם תיסחף שוב לשיח נקמה ופוליטיקה קטנה – תחזור למעגל הדמים הישן.
התרעות פיקוד העורף