מאחורי המילים המרוככות על “פגישות מדיניות” ו“תיאום אסטרטגי” מסתתר יעד אחד ברור: לשמור את הלהבות כבויות, לפחות עד שיוקם מנגנון יציב שיחזיק את עזה – ואת נתניהו – באותה משוואת שקט מתוחה.
אבל מטרת הביקור איננה רק מניעת הסלמה ופיקוח על דינמיקה, היא גם קידום השלב הבא בתוכנית טראמפ - הקמת כוח רב־לאומי בעזה, שיפעל במנדט ברור ובליווי אזורי. כאן מתנהל הקרב האמיתי: מי ישתתף בכוח, ומי יישאר בחוץ. מי ייתפס כגורם מרכזי ודומיננטי ומי יסתפק בתפקיד שולי.
וושינגטון, פריז ולונדון מקדמות החלטה במועצת הביטחון שתעניק לכוח מנדט חוקי ויכולת פעולה רחבה. מצרים מסומנת כמובילה, ירדן, סעודיה ואיחוד האמירויות צפויות לשתף פעולה, ואינדונזיה כבר הציעה לתרום עד 20 אלף חיילים.
ואז נכנסות לתמונה טורקיה וקטאר. שתיהן מבקשות להיכלל בכוח - וישראל מתנגדת נחרצות. מה שמתחיל כשיקול ביטחוני גרידא (“אנחנו לא רוצים לראות את אנקרה ודוחה במרחק יריקה מהגבול הדרומי”) מקבל, באווירת ערב הבחירות השוררת בישראל, גם פן פוליטי מובהק. כל נוכחות טורקית או קטארית, אפילו סמלית, עלולה להפוך למוקד סערה בקואליציה ובמערכת כולה.
המאבק הזה על הרכב הכוח הבינלאומי הוא סיבה נוספת לביקור של וויטקוף ו-ואנס. הם באים לתאם עמדות, להחליק פינות ולנסות לשרטט את גבולות ההיגיון בין הדרישות הישראליות לרצון האמריקאי לשיתוף פעולה אזורי רחב. המסר שלהם ברור: שמרו על הפסקת האש, סיימו את שלב א׳ בכבוד, ואל תגררו שוב לעימות. אנחנו נטפל בחמאס יחד עם השותפים האזוריים, תנו לזה קצת זמן.
וושינגטון מזהה היטב את המשחק הכפול הזה. הפעם, בניגוד לעבר, היא לא מתכוונת להסתפק בהצהרות. וויטקוף ו-ואנס יבואו לא רק לשמוע – אלא לוודא. מבחינתם, הפסקת האש היא קו אדום, והצלחת שלב ב׳ היא מבחן למדיניות טראמפ במזרח התיכון. כל קריסה עכשיו, יאמרו לנתניהו, תתפרש ככישלון אישי של שני הצדדים.
התרעות פיקוד העורף