העולם ראה אותנו ברגעינו הקשים ביותר. הוא ראה כאב ואומץ. אבל לצערנו, שפט אותנו בעיניים של כוחניות ולא ראה את המורכבות. אחרי מה שעברנו ועם תרומותינו רבות־השנים, הגיע הזמן להזכיר לעולם וגם לעצמנו מי אנחנו - עם של תקווה. זהו רגע לבנייה מחדש, לא רק של יישובים שנהרסו, אלא של יחסים, של דימוי, של תקווה אזרחית בינלאומית.
היא מקום שבו אסלאם, תרבות אזרחית וקדמה יכולים לדור יחד. כפי שטענו כבר בעבר, במחקר שפרסמנו בקרן בשנת 2022, הקשר עימה יכול לסמל את תחילתו של עידן חדש ביחסי ישראל והעולם המוסלמי – עידן של דיאלוג במקום פחד, של גשרים במקום קירות.
נרמול כזה איננו עניין של אינטרסים בלבד. הוא קריאה לבחור בדרך שמאמינה באנושיות המשותפת לנו ובעתיד טוב יותר, גם כשלא מסכימים על הכל. בדיוק כפי שביחסים בין יהדות ארצות הברית לישראל למדנו כי מחויבות דורשת שיח, כך גם כאן. עלינו להקשיב, להבין את החששות, את הרגישויות, ולא לפעול מתוך עליונות או התנשאות.
האתגרים קיימים. אינדונזיה נושאת אחריות בפני העולם המוסלמי, והיא תתקשה להיראות כמי שמוותרת על סולידריות עם הפלסטינים. בישראל עצמה יקומו קולות תוהים, אולי פסימיים. השאלה הגדולה – האם יש לנו את האומץ ליצור חזון חדש? כי שלום הוא החלטה, והוא תמיד מתחיל בצעד קטן שמישהו מעז לעשות ראשון.
ישראל חייבת להגדיר מחדש את מהות הכוח שלה. לא רק כוח צבאי, אלא כוח של ריפוי ותקווה. העולם משתוקק לראות ישראל שמובילה לא רק בטכנולוגיה, אלא גם באומץ אזרחי ובאמפתיה וממשיכה בתרומתה לאנושות. נרמול עם אינדונזיה יכול להמחיש את זה: מדינה שחוותה טראומה, ובוחרת להגיב בעשייה מחודשת.
אני מאמינה שישראל יכולה להוביל מהלכים אמיצים ובכך להחזיר את התקווה לעצמנו ולהראות שפנינו תמיד לשלום. יש צורך בגשרים, לא רק בגבולות. נרמול עם אינדונזיה הוא לא רק אינטרס ישראלי – אם נדע לעשות את הצעד הזה בענווה, בחוכמה מתוך הקשבה ומתוך תקווה, נוכל אולי לכתוב פרק חדש בסיפור הישראלי.
התרעות פיקוד העורף