המערכה שניהלה ישראל שינתה את מאזן הכוחות לרעת הגוש האיראני. בלחימה בעזה, לעומת זאת, השימוש בכוח הגיע אל מה שמכונה נקודת ההיפוך - שבה נזקו הולך ונעשה מרובה מתועלתו.
וכפי שממחיש המפגש הרב־לאומי בשארם א־שיח’, הוא הופך למעשה לבסיס למדיניות האירופית. מהלומות חיל האוויר עדיין נדרשות כנגד הפרות מקומיות, אך מרכז הכובד יעבור לממד המדיני.
ישראל לא נטלה חלק בפסגה, שהניבה מסמך נטול תוכן מעשי. אך תפקידה בשלב הבא - שיוכל להתחיל רק לאחר שתוסדר סוגיית החללים שטרם הוחזרו - חשוב.
מה שמונח על הכף איננו רק עתיד רצועת עזה והיחסים בינינו לבין הפלסטינים, אלא גם עיצוב פני האזור כולו מחדש. המערכה לא הסתיימה: היא תפשוט את צורתה הצבאית ותלבש צורה מדינית, תוך שימוש במנופי הכוח המשמעותיים שנותרו בידי ישראל.
היעד ברור - חמאס לא ישלוט בעזה ולא יחזיק בנשקו. עיקרון זה מוסכם על כל השותפות במחנה היציבות האזורי והמוסלמי, על ארצות הברית ועל השחקניות האירופיות העיקריות. מסמך סנוואר מ־2022 הוא תזכורת רבת־עוצמה לכך שאסור להותיר את חמאס בשלטון.
גם מעשי הזוועה של משטרת חמאס מאז שהתפרסה מחדש מעידים כי יש לשחרר את האוכלוסייה מלפיתת החנק - המעשית והרעיונית - שבה היא נתונה מאז 2007.
לכך יש השלכות על עתיד האזור. חמאס הפך לנושא הדגל הרצחני של רעיונות האסלאם הטוטליטרי, מעל ומעבר לשאלה הפלסטינית. לא גורל העם הפלסטיני עמד לנגד עיניו כשיצא לטבוח בנו.
לכן עקירת אחיזת התנועה בעזה תקרין על מאזן הכוחות האזורי, כשם שהפגיעה במחנה האיראני עשתה זאת, ובכך תשרת את הצורך של מחנה היציבות.
זאת, כאשר המפתח האסטרטגי להצלחה בשלב הבא - והמכריע - מצוי אכן בידי ישראל, ומשקף את תוצאות הלחימה; אך הוא איננו צבאי, אלא מדיני וכלכלי.
המנהל הרב־לאומי לתקופת הביניים יצטרך לוודא - בתיאום הדוק עם צה"ל - שכך יהיה. זהו אינטרס חיוני של מצרים וירדן, האמירויות וסעודיה, ושל גורמים נוספים באזור ובעולם. כדי למצות את התועלת המדינית מניהול שלב המעבר, ישראל נדרשת למרכיב מדיני נוסף.
לא מדובר בהקמת מדינה פלסטינית או בהכרה בה - על אף המחוות האירופיות הריקות - אלא בהשארת האפשרות פתוחה לכך בעתיד הרחוק יותר, כאשר יתקיימו שני תנאים: שיקום עזה במעורבות הנהגה מקומית חדשה, ורפורמה במוסדות הרשות הפלסטינית המושחתים. לכך ישראל יכולה וצריכה להסכים - ולמעשה כבר הסכימה, אם מעיינים במתווה טראמפ.
התרעות פיקוד העורף