בשבוע שעבר, כששבו החטופים מעזה, כל המדינה עצרה את נשימתה. כל שיבה הביאה עמה הקלה גדולה, אך גם כאב. צפינו בחיבוקים שעליהם התפללנו, ובו-בזמן חשנו את משקל הסבל שעברו ואת הדרך הארוכה שעוד ניצבת בפניהם. שובם איננו סוף הסיפור אלא תחילתו של תהליך ארוך, שברירי ועמוק של החלמה; מסע חזרה אל החיים. ניסיונם של שורדי השואה יכול לשמש מצפן לרגע הזה. שורדי השבי יכולים לשאוב המון כוח והשראה מהם.
לאחר השואה הגיעו השורדים לישראל כשהם שבורים בגוף וברוח. רובם הגיעו לבדם, מותירים מאחור את זיכרונות משפחותיהם שאבדו. רבים לא סיפרו על מה שעבר עליהם, לא במשך שנים, וחלקם אפילו לא במשך עשורים. אז, החברה הישראלית לא הייתה בשלה לשמוע. האתוסים היו אחרים, ורבים מהם חשו בושה לצד אשמה על כך ששרדו.
במצעד החיים השנה אמרה שורדת השואה רוזט גולדשטיין לשורדי ה־7 באוקטובר, ששיתפו תלמידי תיכון שהשתתפו במצעד בחוויותיהם: "אחרי השואה אמרו לנו לשתוק. איש לא רצה לשמוע אותנו, ושתקנו. אני אומרת לכם, ומפצירה בכם היום, אל תפסיקו לדבר. הדיבור הוא חלק חשוב מההחלמה.”
דבריה נושאים אמת עמוקה. השתיקה שאפפה רבים משורדי השואה העמיקה את בדידותם והקשתה עוד יותר על ההחלמה וההשלמה עם הטראומה. מאז השתנתה החברה הישראלית. ניצולי השואה הפכו לשורדי שואה, לכאורה שינוי סמנטי אך הוא טומן בחובו הרבה מעבר לכך. הוא מסמל את המעבר מקורבן – לגיבור. השרידות עצמה היא ה-גבורה.
היום אנחנו חברה אחרת. חברה מדברת וקשובה. ללכת לטיפול זה דבר אלמנטרי. זוהי פריבילגיה שלא הייתה לשורדי השואה וכעת עומדת לשורדי השבי, לדבר, לשתף ולכאוב, לתת לכאב שלהם מקום.
שורדת השואה איירין ששר, הוסתרה כילדה בוורשה, ולאחר שאימה הבריחה אותה מתעלות הביוב של הגטו היא הועברה מארון לארון בבתים של פולנים שהסכימו להחביא אותה. איירין צעדה השנה במצעד החיים לזכרם של מיליון וחצי הילדים שנרצחו בשואה. ״יכולתי להיות אחת מהם — אבל שרדתי. ואני שואלת את עצמי לעיתים קרובות: למה דווקא אני״?
השאלה הזו מהדהדת בליבם של רבים משורדי השואה וגם של שורדי השבי. אוהד בן עמי, אלי שרעבי וחטופים נוספים ששוחררו דיברו על המשא הכבד של הידיעה שהם השתחררו בעוד חבריהם נותרו בשבי, ועל הקושי לשקם את חייהם ולשים את הפרק הכואב הזה מאחוריהם כל עוד לא ישובו כל החטופים. רבים מן השבים מהשבי חשים אשמים כשהם חושבים על חבריהם שנרצחו ב־7 באוקטובר או נותרו מאחור בעזה.
תחושה זו, המכונה אשמת הניצול, נחקרה ומתועדת היטב. היא עלולה להשתלט על מי ששב מן האסון. אך כפי שלימדו אותנו שורדי השואה ניתן להפוך אותה למקור משמעות: קריאה לחיים מלאים לכבודם של אלו שלא זכו לכך, לצד הנצחת אלה שלא שרדו. עצם ההכרה באשמה הזו והלמידה לחיות עמה הם חלק חיוני מתהליך ההחלמה.
כאשר גדי מוזס, ששוחרר מהשבי, שב לביתו, הוא אמר: ״אני אשקם את ניר עוז״. היום הוא אחראי על השדות החקלאיים של הקיבוץ — סמל עליון של התחדשות. כמו שורדי השואה שחרשו, נטעו וחינכו לאחר המלחמה, גם הוא בחר ביצירה ובתקווה במקום בייאוש. עבור רבים מהשבים מעזה, המודל הזה של בנייה והתחדשות — לאחר החלמה ודאגה — עשוי בעתיד להפוך למקור של כוח.
מהשורדים של אושוויץ ועד לשורדי השבי בעזה חוט אחד נמשך: הרוח היהודית לעולם לא תישבר. ראינו זאת שוב השבוע, כשמתן אנגרסט, מותש הגיע מבית החולים להלוויית מפקדו דניאל פרץ שנפל בקרב שבו נלחמו יחד ב־7 באוקטובר, ואף אמר שהוא מוכן להילחם בעזה להשבת גופתו של חברם לצוות איתי חן. ראינו זאת אצל רום ברסלבסקי, שעמד בעינויים פיזיים ונפשיים ולא ויתר על הרוח והאמונה היהודית. ראינו זאת אצל קית סיגל, שאמונתו וחוסנו רק התחזקו במהלך שוביו. רגעים אלה מזכירים לנו את מה ששורדי השואה לימדו את העולם: שגם כאשר הכול נלקח, הרוח והאמונה היהודית יכולים להישאר.
מה שעוד ניתן ללמוד מדור השורדים הוא חשיבותה של הסובלנות של האדם עצמו, של משפחתו ושל החברה כולה. ההחלמה מתרחשת באיטיות, באופן לא אחיד, ולעיתים כמעט בדרך כמעט בלתי נראת. היא תלויה בתחושת ביטחון, ביכולת לדבר כשמוכנים, ובהקשבה אמיתית ללא לחץ. בעוד שעם ישראל רוצה לחבק את השבים ומשפחותיהם, נכון לתת להם את הזמן והמרחב שלהם להחלמה.
שורדת השואה בת ה־90 שרה ויינשטיין כתבה לאחרונה לחטופים ששבו: ״אני יודעת שהלב מסוגל להחלים. הנשמה חזקה יותר משאנו מעלים על דעתנו. יש בכם כוח שאי אפשר לשבור. אני מבקשת מכם להסתכל עליי אני אישה מאושרת״.
דבריה אינם על שכחה או על המשך החיים כרגיל. הם באים ממי שיודעת שהכאב לעולם לא נעלם באמת אלא הופך לחלק ממי שאנחנו. השורדים הראו לנו שהחלמה פירושה ללמוד לשאת את הכאב אחרת, ועדיין לחפש שמחה ומשמעות. הם הוכיחו שאפילו לאחר החושך העמוק ביותר הרוח האנושית יכולה לקום מחדש.
ואנחנו כחברה, עלינו לשאת גם אחריות קולקטיבית. הטראומה של השבי שייכת למי שחוו אותה, אך הדיה והשלכותיה נוגעים בכולנו, תחושת ההקלה וההחלמה היא של כל החברה הישראלית יחדיו. כשאנו מתבוננים בדרך שעשו השורדים, אנו רואים שההחלמה האישית והחוסן הלאומי שלובים זה בזה. עוצמתה של חברה נמדדת באיך שהיא מקבלת את אלה ששבו מן האפלה.
התרעות פיקוד העורף