חזרת החטופים היא רגע של חסד לאומי, אבל גם התחלה של פרק חדש ומורכב. אחרי חודשים של חרדה, חוסר ודאות וכאב – מגיעה תקופה עדינה מאוד, שבה אנחנו נדרשים ללמוד לחיות עם מה שעברנו. עכשיו עולות שאלות קשות: איך משקמים אמון? איך חוזרים לשגרה כשהלב עדיין סוער? ואיך שומרים על הערבות ההדדית שהתעוררה בתוכנו – גם כשהאיום כבר לא מול העיניים?
הרגשות בימים האלה סוערים ומעורבים. יש שמחה אדירה, אבל גם תסכול, בלבול, כעס, וגם עייפות. יש מי שכועס על מקבלי ההחלטות, יש מי שמרגיש שהמדינה נכשלה, ויש גם מי שמתקשה לשמוח באמת. כל זה נורמלי.
אבל החוסן שאנחנו צריכים עכשיו הוא לא רק אישי – הוא גם חברתי. מחקר ישראלי שעקב אחרי החברה מאז 2021 מצא תופעה ברורה: מיד אחרי השבעה באוקטובר נרשמה התעוררות אזרחית עצומה. אנשים בישלו, התנדבו, גייסו תרומות, הקימו מערכות תמיכה מהלב. התחושה הייתה שכולנו יחד. אבל כעבור חודשים ספורים, המחלוקות חזרו, השסעים נפתחו, והאמון שוב התערער.
ועוד שני דברים קטנים לתקופה הקרובה: אל תשאירו טלוויזיה פתוחה ברקע. תבחרו מה לראות, ומה להראות לילדים, ומה לא. ותזכרו – תהיה רכבת הרים רגשית: שמחה, עצב, הקלה, בלבול. תגידו לעצמכם: זה בסדר. זה נורמלי. כי אמנם החטופים חזרו, אבל אנחנו כחברה עדיין בתהליך חזרה הביתה. ואם נישאר מחוברים, פועלים ומתנדבים – אולי לא רק הם שבו הביתה, אלא גם אנחנו.
התרעות פיקוד העורף