יש רגעים שבהם מדינה נמדדת לא רק בכוחה הצבאי, אלא גם בערכים שעליהם היא בוחרת להגן: אחד מהם הוא החטופים החללים. החברה הישראלית ניצבת בפני מבחן של מוסר ונחישות. השאלה היא לא רק מדינית או ביטחונית, אלא מה המחיר שאנו מוכנים לשלם כדי לא להשאיר את החללים בעזה.
חמאס, כמו ארגוני טרור אחרים בהיסטוריה, פועל לא רק בזירה הצבאית אלא גם בזירת התודעה. עבורו כל עיכוב בהחזרת גופות, כל פרסום וכל תמונה של חוסר ודאות הם נשק. בכך הוא מבקש לשמר עליונות רגשית ותודעתית על ישראל, ולהציג את עצמו כמי שמחזיק בידו את המפתח לרגשות של מדינה שלמה.
מדינת ישראל מבינה היטב שהמפתח אינו רק פסיכולוגי - הוא נוגע להרתעה. אם חוסר עמידה של חמאס בהסכם לא ייתקל בתגובה קשה וברורה - מדינית, כלכלית או צבאית - עלול להיווצר תקדים מסוכן. המסר שעלול להתקבל יהיה שמותר לשקר, להפר, להונות ולזכות על כך בפרס, בדמות הפסקת אש או הכרה מדינית.
יש ביטוי שטבוע עמוק בתרבות הישראלית: "לא משאירים פצועים בשטח". זהו עיקרון צבאי, אבל גם אזרחי. הוא מעוגן ברעיון שהחברה מחויבת לבניה גם אחרי מותם. החזרת גופותיהם של חיילים ואזרחים היא לא רק חובה ביטחונית או מדינית, היא חובה מוסרית, שמבטאת את הערך האנושי הבסיסי ביותר: קדושת החיים והכבוד למת.
מוסר לבדו איננו מספיק. כדי שחמאס יעמוד בהסכם שנחתם, יש צורך במנגנון בינלאומי שיבטיח שהפעם לא יהיו תירוצים. לצד הלחץ המדיני, חייבת לבוא תגובה צבאית הולמת. לכל פעולה חייב להיות תגמול ולכל הפרה מחיר. הסכמים שמבוססים על תמורה הדרגתית מוכיחים את עצמם. אם חמאס אינו מקיים התחייבות, צריך לעצור מיד את הסיוע ההומניטרי שמועבר לעזה.
בישראל, האמון הציבורי במנהיגות נמדד גם ביכולת לקיים הבטחות למשפחות החללים. אמון הציבור תלוי באופן שבו הממשלה תנהג עכשיו. אם ההסכם יופר והתגובה תהיה רפה, תחושת ההפקרה תגבר. אם תהיה תגובה ברורה, גם אם אינה צבאית, האמון יתחזק. העולם אולי נמדד בכוח צבאי, אך מדינה נמדדת ביכולת שלה לא לוותר על האדם הבודד. תהיה הדרך דיפלומטית, כלכלית או צבאית, דבר אחד ברור, אסור להרפות. כי אם נוותר עליהם - נוותר על עצמנו.
התרעות פיקוד העורף