ההסכם, שלא ברור כיצד ייושם בשלבים הבאים, ניתן היה להשגה חודשים לפני כן. אי־הנכונות הישראלית להבין זאת ולהסכים לחלופה, אף אם לא מושלמת, מותירה את חמאס כשחקן היחיד ברצועת עזה, שכבר החל במלאכת שיקום מעמדו.
3. הבעיה הפלסטינית הינה בעיה ישראלית. הזירה האזורית והבינלאומית אינה יכולה או מעוניינת לגלות מעורבות פרו־אקטיבית בניסיון לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. היוזמה הצרפתית־סעודית, שהצליחה לגייס תמיכה בינלאומית, כולל הכרה במדינה פלסטינית מצד מדינות מרכזיות, חשובה וחיונית.
אולם זה תלוי בסופו של יום בשני הצדדים, ובעיקר בישראל. אסור שאי־ההתניה שמדינות רבות נקטו בין האינטרסים הלאומיים לבעיה הפלסטינית תטעה אותנו: המסר הינו, זו "בעיה שלכם", שחוסר פתרונה גורר השלכות והפיכת ישראל ל"מצורעת". ישראל מתמקדת בהאשמות, שחלקן מוצדקות, באנטישמיות ו"חוסר הבנה" מצד העולם, שניתן לפתור בהסברה נאותה.
3. התלות הישראלית המוחלטת בארצות הברית (ובצד הרפובליקני). מערכת היחסים האסטרטגית הישראלית־אמריקאית יצרה לאורך השנים תלות של ירושלים בוושינגטון. אולם זו לא הייתה מוחלטת כמו עכשיו, ותלויה בצד אחד בלבד במפה הפוליטית האמריקאית, הצד הרפובליקני. טראמפ מיטיב להמחיש זאת קבל עם ועדה. ההשלכות לטווח הארוך בעייתיות מאוד.
4. האחריות של החברה הישראלית. המושכות האסטרטגיות עברו לידיה. במדינה דמוקרטית זה מובן מאליו, אולם השנים האחרונות הציבו את החברה הישראלית על סיפו של צוק תלול. באופן מעורר השראה היא גילתה השראה ועוז רוח, שמנעו את קריסתה.
עתה, היא חייבת להחליט ביחס להמשך דרכה. המושכות בידיה, ובאופן מובהק ודרמטי מתמיד, בהיעדר הנהגה אחראית, אמיצה ומרחיקת ראות, שמוכנה לקבל החלטות אסטרטגיות – לא עוד מה ישראל "איננה רוצה", אלא "אנה ישראל רוצה לצעוד".
5. הבעיה הפלסטינית הינה, כאמור, בעיה ישראלית, ואם כך היא מחייבת החלטות קשות והכרחיות. פתרונה יסייע ליישב סוגיות פנימיות, ויתרום לנורמליזציה ישראלית עם העולם הרחב.
התרעות פיקוד העורף