שני המנהיגים הללו, כל אחד מעולמו, מאמונתו ומאישיותו, שונים כמעט בכל היבט, אך יש ביניהם דמיון עמוק בדבר אחד מרכזי: האמונה בכוחו של חזון וביכולת לדחוף אותו קדימה, גם מול כל המלעיזים, המפקפקים והבירוקרטים שמעדיפים את ה"אי אפשר" על פני ה"ננסה".
פרס, כבר בשנות ה־90, הציב חזון דומה: להפוך את עזה לסינגפור של המזרח התיכון. הוא דיבר על נמל, אזורי תעשייה ותיירות חופים. הוא האמין שפיתוח כלכלי הוא המפתח לשקט ביטחוני ולשלום אזורי.
פרס, עוד מראשית שנות ה־80, התריע שוב ושוב מפני אותו איום. הוא האמין שאיראן גרעינית עלולה לשנות את פני המזרח התיכון ולהצית מרוץ חימוש מסוכן. פרס ידע כי רק שיתוף פעולה הדוק עם ארצות הברית יכול להבטיח את הסרת האיום, גישה שטראמפ, בדרכו הישירה והבלתי מתנצלת, יישם הלכה למעשה.
התרעות פיקוד העורף