לפני 125 שנה התגלע וויכוח נוקב בהנהגת התנועה הציונית בדבר נחיצות ההגנה על מטולה, כפר גלעדי ותל חי – שלושה יישובים מבודדים שהיו במוקד סכסוך גבולות בין המנדט הבריטי על ארץ ישראל והמנדט הצרפתי על לבנון כאשר הערבים באמצע. ההחלטה הייתה להשאירם שם ואף לשלוח להם תגבורת (שבסופו של דבר לא הגיעה). זאת הייתה החלטה שגוייה לפי כל קנה מידה צבאי מקצועי וכמובן גם לא נכונה במונחי עלות-תועלת אבל היא הניחה את אחת מאבני היסוד של האתוס הציוני הקובע לשם מה אנחנו נלחמים כאן. טרומפלדור וחבריו אמנם נפלו ותל חי נכבשה, אבל בזכותם נותרה אצבע הגליל בתחומי מדינת ישראל ודורות של חיילים חונכו ברוח הגבורה של "הארי השואג".
האופן בו ישראל מתייחסת לחלליה שמקום קבורתם לא נודע נובע מאותם מניעים. אין אף מדינה אחרת המשקיעה משאבים כה רבים בניסיון להביא את החללים לקבורה ראויה. מאז מלחמת העצמאות נעשים מאמצים בלתי פוסקים לאיתור נעדרי המלחמה ורק לאחרונה (2022) אותרו שני נעדרים מקרבות יד מרדכי והובאו לקבורה. עדיין נותרו 92 נעדרים ממלחמה זו. בתום מלחמת יום הכיפורים היו לצה"ל כ-1000 נעדרים (שבויים וחללים). השבויים שבו כמה חודשים אחרי המלחמה, חלק מהנעדרים אותרו בחיים ומאז ועד עתה נעשים מאמצים רבים לאתר את השאר. נכון להיום נותרו 16 נעדרים ממלחמה זו. רון ארד הוא הדוגמא הכואבת ביותר לנושא. מאז נפילתו בשבי ב-1986 השקיעה המדינה מאמצים כבירים וסכומי עתק בחיפוש אחריו. אנשי מודיעין וסייענים סיכנו את עצמם בחיפוש הזה ולפי דיווחים לא מאומתים, חלקם אף שילמו על כך בחייהם. אבל רון נותר מאחור. כך גם הדר גולדין שנפל ב-2014 וגופתו עדיין מוחזקת בידי החמאס.
כמו ההתעקשות על הגנת הישובים המבודדים, גם העיסוק שלנו בנושא החללים לא עומד בשום קנה מידה צבאי או כלכלי אבל הוא חלק בלתי נפרד מהאתוס הציוני בו הפרט מוכן להקריב את חייו למען הגשמת החזון המשותף והכלל מוכן להשקיע כל מאמץ למען הפרט שחרף את נפשו. כוחו של צבא לא נמדד רק בכמות הטנקים והמטוסים שברשותו אלא קודם כל ברוח הלחימה והנחישות של חייליו וכך גם חוסנה של החברה לא נמדד רק במונחים כלכליים אלא בתחושות השייכות והזיקה של הפרטים בה אל הכלל.
כאשר עזבו האמריקאיים את ווייטנאם בשנות ה-70 הם הותירו מאחוריהם כ-2600 נעדרים. מאז הם הצליחו להחזיר כ-1000 מהם. עפ"י הערכות שונות יש כ-35,000 חיילים אוקראינים וכ-50,000 חיילים רוסים שנפלו בקרבות מאז 2022 ומקום קבורתם לא נודע. אליהם נוספים עוד עשרות אלפי אזרחים אוקראינים שנהרגו אך מקום קבורתם לא נודע. המאמצים לאיתור החללים ע"י המדינות המוזכרות בדוגמאות אלו אפסיים ביחס לישראל. אמנם נראים בהן לעיתים מחזות מרגשים של החזרת גופות וטקסי קבורה מכובדים, אבל העניין הציבורי בנושא לא מתקרב בכלל לתחושות הנצפות בקרב הציבור הישראלי בהקשר כואב זה.
אין ספק שמדינת ישראל חייבת להמשיך לעשות כל מאמץ להחזיר את חלליה שעדיין נמצאים בעזה. וויתור עליהם הוא ויתור על מרכיב מהותי בזהות שלנו כעם וכחברה. יחד עם זאת, חייבים גם להיות ריאליים ולהבין כי סביר שלמרות כל המאמצים יהיו מספר חללים שלא יימצאו. לכן, הסיסמאות לפיהן "עד שלא ישוב החטוף האחרון לא יתחיל כאן שיקום" עלולות להביא יותר נזק מתועלת. השיקום כבר החל, והוא ימשיך במלוא המרץ בשנים הבאות. צריך להמשיך בכל הכוח במאמצי השבת החללים במקביל לשיקום ולא במקומו.
התרעות פיקוד העורף