בישראל של 2025 נשים עדיין נדרשות “לספוג”, “לא להתרגש”, “להיות חכמות” מול גסות רוח שמתחפשת לחופש ביטוי. אבל אין שום חופש ביטוי במילים שמטרתן לבטל אדם אחר. אלה מילים שנועדו לייצר פחד, חוסר ביטחון, תחושת תלות. זה אותו מנגנון בדיוק שפועל מאחורי אלימות פיזית, כלכלית ונפשית. גם שם יש מי שחושב שמותר לו, שמאמין שהוא רשאי, שמרגיש עליון.
במשך 36 שנות עבודתי כעובדת סוציאלית אני פוגשת נשים שנאבקו לצאת ממעגל האלימות. כולן מדברות על רגע אחד שהתחיל במילה. על הזלזול הקטן, על הבדיחה שנראתה תמימה, על הלעג מול חברים, על ה"סתמי, אני מדבר עכשיו". מהמקום הזה נולדת כל שאר האלימות. לכן אי אפשר להפריד בין שפה אלימה לבין מציאות אלימה. מי שמרשה לעצמו לדבר כך, יאפשר גם לאחרים לפעול כך.
כאשר נבחר ציבור מרשה לעצמו להשתמש בשפה כזו מעל דוכן הכנסת, הוא לא רק פוגע במרקם הדמוקרטי אלא מערער על זכותן של נשים להשתתף בדיון הציבורי כשוות. הוא פוגע בלגיטימיות של קול נשי. הוא מחזיר אותנו עשרות שנים אחורה, לעידן שבו נשים נדרשו "לדעת את מקומן". זה לא רק עניין של סגנון. זה עניין של כוח, של מבנה חברתי, של דפוסי שליטה.
יש מי שיגידו: זו רק אמירה, זו רק מילה. אבל המילה היא לא "רק". היא הבסיס שעליו נבנית מציאות. היא מה שמכשיר את הקרקע לאלימות, להדרה, להשתקה. היא מה שמלמדת נערים ונערות מה מותר ומה אסור, מה מקובל ומה לא. אם נבחרי הציבור שלנו מרשים לעצמם לדבר כך, למה שאדם במשרד, ברחוב או בבית יחשוב שעליו לנהוג אחרת?
כל אישה ראויה להגנה. אף אחת לא צריכה "להסתדר" לבד. הפגיעה במירב בן ארי היא פגיעה בכל אחת מאיתנו. היא קריאת אזהרה שמחייבת אותנו לא לשתוק, לא להסביר, לא להקטין. כי שתיקה היא שותפות. וכשאנחנו שותקות מול שפה פוגענית, אנחנו נותנות לה לגיטימציה. לכן אנחנו לא שותקות. יחד עם ארגונים נוספים שלחנו מכתב לוועדת האתיקה של הכנסת בבקשה לנקוט נגד ח"כ אמסלם בצעדים מיידיים בעקבות התנהגותו האלימה והמבזה.
המאבק באלימות נגד נשים לא מתחיל במקלטים ולא נגמר בבתי המשפט. הוא מתחיל בשפה. במילים שאנחנו בוחרים, בטון שאנחנו סובלים, בתגובות שאנחנו דורשים. שינוי אמיתי יגיע רק כשנבין שהשפה אינה רק תיאור של מציאות, היא הכלי שמייצר אותה.
התרעות פיקוד העורף