שבת אחר הצהריים. זרזיף המוחים בצומת המחאה שלנו לא מתגבר. זה צומת שמכיר אלפים שהגיעו בעבר לדרוש את שחרור החטופים, הפעם יש כמה מאות. אפקט שחרור החטופים משפיע, והשאלה היא לאן הולכת תנועת המחאה.
אחרי שחרור החטופים יש תחושת ניצחון. לא אופוריה, אבל קתרזיס מוצדק. שאלת השאלות של המחנה הדמוקרטי בישראל היא איך ועל מה ממשיכים את התנופה, זאת בהנחה שהכל מבינים שמטרת-העל היא הפלת ממשלת הפיגולים וזיהוי הטריגר שימלא את הצמתים והרחובות.
בשנתיים האחרונות החטופים היו המניע והמנוע. סנטימנט רגשי שפעל על תערובת של רחמונס, ציווי לאומי, בגידת הממשלה ואנרגיית הפרא הנואשת של המשפחות, שהביאה רבבות לרחובות למחות, גם נגד הממשלה.
הטרפוד ערל הלב של שחרורם הוא הוכחה ניצחת שמדובר בממשלת עליבות, קנטרנות וניהול מלחמה לטובת אינטרס אישי ומפלגתי. מכאן ואילך המאבק נגד הממשלה אמור לעלות מדרגה, במאבק על פרצופה וזהותה של המדינה. יש המון סיבות שמחייבות מאבק, אבל חסר טריגר אולטימטיבי.
המתקפה על הדמוקרטיה מגיעה מכל הכיוונים, ולך תבודד אקט אחד שיש בו סנטימנט רגשי, שיזיז רבבות לרחובות. החזית הרחבה הזו מחייבת המשך מאבק בכל דרך אפשרית. כל לוחם למען הדמוקרטיה אמור לתרום את השוחה שלו בהמתנה לאירוע שובר מציאות מצידה של הממשלה. למשל, מעצר ארבעה מילואימניקים מבוגרים, שהציתו פחי אשפה בירושלים ויושבים במעצר קשוח למעלה מחודש. זו סיבה להפגנת הזדהות המונית שעדיין לא קרתה.
יש מנופים אחרים כמו תאגידי ההייטק שטראמפ קשוב אליהם, כלומר מעריץ את הטריליונרים שלהם. כדאי להשקיע בקשרי הייטקיסטים בישראל עם חבריהם למאמץ הטכנולוגי בארצות הברית. ישראלים ויהודים ליברלים שיושבים בהנהלות של החברות הגדולות הם קבוצת יעד משמעותית, בתקווה שלא מאסו בישראל. גם הם אמורים להבין שמכאן ואילך המחאה היא מלחמת העצמאות והשחרור מממשלת הפיגולים, מה שמחזיר אותנו לעם.
התרעות פיקוד העורף