העתיד טמון בשיתופי פעולה אזוריים. זה הניצחון המוחלט. רגע עדין שאסור להחמיץ. הגעתו לשארם א־שייח' של נתניהו, שנתפס על ידי מנהיגי האזור בתור האיש הלא נכון, ברגע הנכון, הייתה יכולה להכשיל את המאמץ לסדר אזורי חדש. ממשלת ישראל הנוכחית לא מסוגלת להביא את ההסכם האזורי המלא, אלא אם תצהיר: אנחנו הולכים למציאות של שתי מדינות. עם השותפים שלצידו, נתניהו לא מסוגל לומר זאת. המזרח התיכון לא מחכה לנתניהו ומתארגן, תוך שהוא שומר לישראל מקום ליד השולחן. טראמפ לא מחכה והודיע לאן זה הולך.
אנחנו בתחילת מסע ישראלי חדש. העתיד נמצא בבניית ברית ביטחון אזורית כחלק מהשלב המדיני שתחילתו בהסכם טראמפ. יש לדרוש את הרחבת הסכמי אברהם, יצירת הסדר ביטחון אזורי והצבת אופק של תקווה במזרח התיכון. זה לא עניין של אידיאולוגיה בלבד, אלא של הישרדות: מדינה יהודית ודמוקרטית לא תוכל לשגשג בלי היפרדות מהפלסטינים לאחר פירוק חמאס, ובלי יצירת שיתוף פעולה כלכלי, חינוכי וביטחוני עם שכנותינו.
ישראל צמאה לחזון חדש. מוטלת עלינו החובה לקבל אחריות. לא להיגרר, אלא להוביל. לא לחכות שיכתיבו לנו, אלא להציב את הסדר החדש שאנחנו מדמיינים. כדי לא לאבד את ההישגים הצבאיים, נדרשים מעשים מדיניים שיבטיחו מציאות חדשה. זהו רגע של תקומה, הזדמנות להחזיר לישראל את תפקידה ההיסטורי - לא רק כעם שקם מהחורבן, אלא כעם שמעניק תקווה למרחב כולו.
שיתוף פעולה עם ארצות הברית ומדינות ערב יאפשר חלופה שלטונית לחמאס. כספי השיקום לפלסטינים יכולים להגיע ממדינות המפרץ, בהשראה חינוכית־תרבותית מתונה מאיחוד האמירויות, ולגיטימציה בינלאומית מהליגה הערבית ומהמערב.
זה רגע שבו ההיסטוריה נכתבת מחדש. או שנבנה עתיד, או שנישאר כבולים לעבר. ההסכם יכול להיות סוף של מלחמה, או התחלה של שלום. הבחירה בידינו, ואסור לנו להחמיץ את ההזדמנות.
התרעות פיקוד העורף