במהלך שנות הסכסוך שמענו לעיתים אמהות של מחבלים. אישה עזתית, אם ל־11 ילדים, שאחד מבניה היה מחבל מתאבד, הצהירה בריאיון טלוויזיוני: "הלוואי שגם שאר בניי ילכו בדרכו של השהיד". אותה אישה, לבושה בפשטות, נראתה ככל אם אחרת ברחוב. אבל המילים שיצאו מפיה העידו על עומק ההקצנה, השנאה והניכור המוסרי.
כבר אז היו במערב מי שזיהו את הסכנה החינוכית והתרבותית שבמעגל האלימות. הם הפנו אצבע כלפי חג הקורבן, עיד אל־אדח’א, וטענו שהשחיטה הפומבית של בעלי חיים לעיני ילדים קטנים – בני גן חובה או כיתות ראשונות – עלולה להשאיר צלקות נפשיות עמוקות. הם התריעו: כשדם בעלי חיים הופך לזול בעיני ילד, ייתכן שיום אחד גם דם של אדם ייראה לו חסר ערך. הם צדקו. רק אף אחד לא חזה שהגבול הזה ייחצה כל כך מהר וכל כך בקלות.
המציאות היום עוקפת את הדמיון. בסרטונים שהופצו ממוקדי סכסוך במזרח התיכון נראים ילדים כבני 8 ו־9 מחייכים אל המצלמה כשבידיהם סכינים אמיתיות או ראשים כרותים. אחרים ביימו משחקי הוצאה להורג בחצרות בתי הספר, כאילו מדובר בפרק בסדרת אנימציה.
סמלי מוות, דם ונשק הפכו לגאווה תרבותית: חולצות עם הדפסים של חמושים, קלמרים עם ציורי רובים, ומערכת חינוך שמקדשת הקרבה - לא רק של בעלי חיים, אלא גם של בני אדם – בשם הלאומיות או הדת. כך מתהפך תהליך החיברות של הילד: במקום לפתח חמלה, אמפתיה והבנה של האחר, נוצרים אצלו קהות מוסרית וטשטוש מוחלט בין רע לטוב, בין רוצח לקורבן.
ואולי, רק אולי, גם במערב, בטורקיה, או אפילו בקהיר, מישהו סוף־סוף ישאל: האם היינו רוצים לגור בשכנות לאנשים כאלה? ואם התשובה היא לא – אולי הגיע הזמן שתינתן גם לישראלים הזכות לבחור אם זו שכנות שאפשר להסכים לה.
התרעות פיקוד העורף