בזמן שישראל נאבקת על דעת הקהל העולמית, מתנהל בתוכה מאבק עמוק הרבה יותר מוויכוח פוליטי. מאבק שמתחפש לשיח על חוקים, רפורמות או זהות פוליטית, אבל בעצם עוסק בשאלה מי כותב את הסיפור הישראלי, למי הוא שייך ואיך ייראה הפרק הבא שלו.
מתחת לפני השטח מתנגשות שכבות זהות תרבותיות היסטוריות שונות. מצד אחד שכבה שנשאה לאורך שנים בתפקידים מרכזיים של עיצוב מוסדות המדינה והתרבות. מצד שני קהילות שחתרו לשותפות בעיצוב פני החברה והמדינה, שחוו הדרה ממוקדי הכוח והשתלבו בשנים האחרונות במוקדי השפעה בזכות תהליך שינוי.
המאבק לא התחיל אתמול. הוא שורשי ועמוק ומלווה את ישראל מהקמתה. בשנים האחרונות הוא צף אל פני השטח במופע חדש אך בסיפור ישן. כל אחת מהשכבות והקהילות הללו נושאת חוויות קולקטיביות עמוקות ואותנטיות. יש מי שמרגישים שהמדינה נלקחה מהם, לא רק במובן הפוליטי אלא גם התרבותי. ויש מי שמרגישים שאחרי מאבק להשתלב ולהשפיע, מתעוררים מתחים סביב שאלת חלוקת הכוח החדשה. אלו רגשות קולקטיביים עמוקים שנבנו במשך עשורים של מבנים חברתיים, משפטיים ותרבותיים.
חלק מהמתחים נובעים ממבנים שהתפתחו לאורך השנים במערכות שונות. מנגנוני מינויים נועדו לשמור על יציבות אך בפועל ביססו מערכת שמעדיפה את אנשיה ומתקשה לפתוח את שורותיה. הוויכוחים סביב רפורמות, מינויים וחוקים הם במובנים רבים ביטוי למתחים היסטוריים עמוקים יותר שלא תמיד קיבלו מענה ראוי.
החבל הפנימי של החברה הישראלית מתוח עד קצהו בין מה שמכונה ישראל הראשונה וישראל השנייה. הקרע הזה מתרחש בעידן שבו אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות מפולגים. ישראל ניצבת מול אתגרים חיצוניים ביטחוניים ומדיניים, והפיצול הפנימי הזה הוא מתנה לאויבינו. בסופו של דבר זה אנחנו מול העולם. כשאנחנו עסוקים בלמשוך מבפנים אנחנו מחלישים את עצמנו מבחוץ.
הבחירות הקרובות יעניקו לנו הזדמנות לבחור בדרך שתאחד את העם ותבסס אמון מחודש בינינו. העתיד תלוי ביצירת הנהגה שמכילה את כל חלקי החברה, שמכירה במורכבויות, רואה את הערך שבכל חלק וחלק, ופועלת מתוך אחריות בלי להדיר ובלי להחרים אף אדם או מפלגה.
הגיע הזמן לכתוב יחד את הפרק הבא של הסיפור הישראלי. פרק שלא מבטל אף קהילה, לא מוחק חוויות היסטוריות ולא משמר מבנים סגורים של כוח, אלא בונה שותפות אמיתית. זה אומר ייצוג שוויוני במוקדי קבלת ההחלטות. זה אומר לעצב מוסדות כמו המשפט, החינוך והתרבות כך שישקפו את כל גוני החברה. זה אומר לפתח שפה ציבורית חדשה שמכירה בכאב ובהיסטוריה של כל שכבת זהות וקהילה אך בונה מכנה משותף לעתיד.
מדינה חזקה לא נשענת רק על צבא וכלכלה אלא על סיפור מאחד ותחושת שייכות משותפת. אני מאמינה בזהות לאומית חזקה ובאחריות ביטחונית לצד מחויבות חברתית שמבטיחה שלא נשאיר אף אדם מאחור. זו הדרך לייצר כאן עתיד הבנוי על הטוב המשותף.
התרעות פיקוד העורף