אתחיל מהסוף. הצורך בשחרור החטופים - החיים והחללים - היה לא פחות מקריטי. ברגע שישראלים נחטפו מביתם, ממסיבת מוזיקה וגו', בגלל מחדל ברור של המדינה, היא הייתה חייבת לצאת מגדרה כדי להשיב אותם. אחרת, אחת המוסכמות הכי בסיסיות של הישראליות הייתה נסדקת לעד. זאת שקובעת שהמדינה, והחברה הישראלית, ערבה לביטחונו של כל ישראלי.
ערבה באמת, לא בסיסמאות. ולכן, כל עוד החטופים לא הושבו התהלכתי בתחושה - שאני בטוח שהייתה משותפת לרבים אחרים - של מועקה קשה. כמעט הייתי אומר - של בגידה. כזו שבאמת לא קשורה לשום שיוך פוליטי. המדינה פישלה בענק (הממשלה, כוחות הביטחון, כולם), המדינה הייתה חייבת לתקן. ובמובן הזה, השחרור ייצר בעיקר תחושה אחת. הקלה. זה היה הכרחי, וזה קרה. גם אם באיחור ניכר.
ועתה, משזה קרה, אפשר לציין גם כמה דברים פחות חיוביים בהקשר של קמפיין החטופים. קודם כל, העובדה שהוא הזכיר, בשלבים מסוימים, סוג של תוכנית ריאליטי מפלצתית. ישראלים רבים בחרו לעצמם את החטוף המועדף, או הורה החטוף המועדף, והחלו ממש “להריץ אותו". אני לא מדבר על חיבור אנושי טבעי ומתבקש לדמות מסוימת, אלא לדינמיקה שבה התפתחו חטופים סלבס, לצד כאלה שאפילו לא שמעו עליהם (והכל, כמובן, לא באשמת החטופים עצמם).
אפשר היה לחוש בזה בעוצמה בעסקאות שכללו סבבי שחרור יומיים. בימים שבהם שוחררו חטופים יותר מפורסמים, זה בא לידי ביטוי אפילו ברייטינג. הריאליטי המחריד הזה גם נתן לגיטימציה ליצרים פחות אטרקטיביים, כמו חטטנות ורכלנות. אנשים פשוט הכירו כל פרט בחייהם האישיים של החטופים ומשפחותיהם, מה שלא פעם הקשה עליהם את המציאות האיומה גם ככה.
אבל זו לא רק חטטנות, אלא גם סדר עדיפויות. בדומה לאין־ספור אנשים אחרים, גם אני יכולתי למנות בעל פה את מרבית שמותיהם של 20 החטופים החיים האחרונים. בצירוף פרטים מזהים רבים - איפה הם גרו, מאיפה נחטפו, מי היה עם מי בשבי וכו'. אבל אם תשאלו אותי לגבי מאות רבות של חיילים שנפלו במהלך המלחמה - חלקם אפילו בניסיון ישיר לשחרור חטופים - האמת העגומה היא שאני אכיר מעט מאוד שמות.
הנסיבות הן אומנם אחרות. דין חייל, שהוכשר כדי להילחם ונלקחת מראש האפשרות שייפול בקרב, אינו כדין אזרח שנחטף ממיטתו בתוך תחומי ישראל. מאידך, אפשר לטעון שבניגוד לאזרחים שנחטפו בעל כורחם, הלוחמים נטלו על עצמם מראש סיכונים גדולים. הקריבו את עצמם במודע. ולכן הם ראויים להכרה ולמקום בזיכרון הקולקטיבי שאינו נופל מזה של החטופים. ביום המאושר באמת שבו שוחררו ה־20 מעזה, לא יכולתי שלא לחשוב בצער על המשפחות השכולות. שמעבר למחיר הכבד ששילמו, נדמה היה שהסיפור שלהן מעט נדחק.
מה שמוביל אותי לביקורת המהותית ביותר. הרבה מאוד אנשים שפגשתי במהלך השנתיים האלה טענו שיש לשחרר את החטופים “בכל מחיר". זאת כמובן אמירה חלולה. אם חמאס היה דורש עבורם, לצורך ההגזמה, את פינוי כל יישובי העוטף, איש לא היה מסכים לכך. משמע, לא בכל מחיר.
משמע ב', חייבים לבחון מהו המחיר. והמחיר, כמעט לאורך כל השנתיים האלה, היה ברור למדי. הפסקה מיידית של המלחמה, נסיגת צה"ל מהרצועה והמשך שלטון חמאס. מחיר כבד מאוד, מסיבות רבות ומגוונות, שבאופן אישי חשבתי שהיה שווה לשלם בעבור השבת החטופים. אבל המחשבה עליו הייתה מייסרת. וגרמה לי לא פעם ללבטים אמיתיים. והעניין הוא שאני מכיר המוני אנשים ששאלת המחיר לא באמת עניינה אותם. הם ידעו רק לצעוק “את כולם, עכשיו!", בלי לשאול את עצמם מהן ההשלכות הרחבות של עסקה כזו.
וכאן, זה כבר מתחיל להיות מסוכן. כשמטרה נאצלת אחת מבטלת כמעט לגמרי את הדיון בתוצאות הבעייתיות שהיא עלולה לייצר. ע"ע - להבדיל - הסכמי אוסלו. ועדיין, כל הביקורת הזו מתגמדת למול הצורך בהחזרת החטופים. ולא פחות חשוב - אינה יכולה להצדיק את גילויי השטנה והעוינות המקוממים כלפי משפחות חטופים, שהתפרצו מיד אחרי השחרור.
התרעות פיקוד העורף