יהיו הרבה 'רון ארדים'", אמר לי עוד בחודשים הראשונים למלחמה "אחד שיודע". בעצם, אולי אפשר בלי מירכאות: מדובר בבכיר בדימוס בארגון ביטחוני, אולי היחיד מביניהם שלא הפך עדיין לפרשן באולפנים. אמר - וככל הנראה גם צדק, אף שגם הוא קיווה בכל מאודו לטעות.
אחרי ההסתייגות החשובה הזאת, נגיד שלרגע אחד היינו כחולמים. אנשים טובים שאין להם קשר משפחתי או חברי לאנשים הצעירים שדיוקנאותיהם נכנסו לכל בית ולכל לב בישראל, דמעו מול המסך עת חיבקו הורים את ילדיהם, שורדי שבי נפלו לזרועותיהן של בנות זוגם, סבים וסבתות עטפו באהבה את נכדיהם. כל זה מרגש מאוד, בלי ציניות, אבל גם די מובן מאליו.
לעומת זאת: מה שהצליח לא רק לרגש אלא אף להפתיע, הוא שאחרי שהתרגלנו לכל כך הרבה מריבות בינינו לבין עצמנו, ניבט אלינו מהמסכים רגע נדיר של אחדות. פתאום מדבר ראש הממשלה ומריעים לו אפילו מספסלי האופוזיציה, אחריו מדבר יו"ר האופוזיציה, וסוחט מחיאות כפיים מחברי הממשלה.
אנחנו עם משפחתי: מסוגלים להתקוטט כהוגן במכונית, בפקקים, בדרך לסעודת ראש השנה, אבל כמה דקות אחר כך לאחל "שנה טובה" ולהתחבק מעל צלחת עם תפוחים טבולים בדבש. זו כנראה הסיבה לכך שאנחנו, למרות כל צרותינו, מדורגים די גבוה במדד האושר העולמי.
כולנו מכירים את הסרטים האמריקאיים האלה שבהם אפילו בני משפחות חמות ואוהבות מתראים רק פעם-פעמיים בשנה, בחודשי החג, כי ההורים גרים בבוסטון אבל הילד הקים משפחה ופיתח קריירה בקליפורניה. ואילו אצלנו? תורנויות של שישי בין ההורים שלה להורים שלו, חשבונות של "בפסח היינו אצל ההורים שלי, אז בראש השנה מוכרחים לנסוע להורים שלה", וזה לא שההורים שלא זכו לארח בערב החג - לא אירחו בחג עצמו.
נדמה שרק שני מצבים מצליחים לאחד אותנו באמת. את הראשון ראינו ב־7 באוקטובר, עת נזעקו כל אוהבי הארץ הזאת להתנדב למילואים עוד בטרם נקראו אליהם בצווים. גם מי שלא גויס, גייס עצמו לכל מיני עמותות וארגונים שפעלו לרווחת החיילים, משפחות החללים, המפונים ועוד.
הלך הרוח הזה לא החזיק מעמד זמן רב מדי, בעיקר משום שהילך אימים על פוליטיקאים נפסדים שהפכו פלגנות לאומנות, שחיים כעלוקות על השסע הפנימי בינינו ומעמיקים אותו עוד ועוד כדי להוסיף להתקיים. ודווקא אז, כשנדמה היה שכבר לא נדע לאחות את הקרע, בא היום המשמח שבו שבו בנים לגבולם והבהיר לנו שלא רק לחיבוק של נחמה בעת שבר אנו מסוגלים להתלכד, אלא גם למעגלי ריקודים של שמחה.
שני קהלים מילאו את הרחוב שמתחת לביתי בערב שמחת תורה, יום שמחתנו בשמחת פדויי השבי: הראשון הוא הקהל השב מהים לעת דמדומים. רובו בלבוש מינימלי, כיסא נוח מקופל תחת שכם, ידיות מטקות מציצות מהתרמיל ופה ושם גם פחית בירה.
השני בחולצות לבנות, הנשים בחצאיות ארוכות, כיפות על ראשי הגברים, בדרך לבית הכנסת הסמוך. על מדרכותיה הצרות של העיר העברית הראשונה התערבבו אלה באלה. לכאורה כה שונים, אבל על פני שניהם שפוכה אותה נהרה.
התבוננתי בהם, על רקע הנוף המושלם של ים ושמיים צבועים בכתום אפרפר של שקיעה ונזכרתי בשורות פרי עטו של יהודה עמיחי שאני אוהב לצטט: "בקיץ ראיתי ליד הים תינוק שראה את הים בפעם הראשונה וזקן שראה את הים בפעם האחרונה יושבים יחדיו בחול, ועיני שניהם פתוחות לרווחה, כל אחד לרווחה אחרת". הנה, לרגע אחד היו עינינו שמחות ופתוחות לרווחה, אבל לא לרווחה אחרת, אלא לאותה רווחה ממש.
התרעות פיקוד העורף