קראו לו "הבן של כולנו" או "הילד", עטפו את השידורים בתמונות וסרטונים, ספרו את הימים. לחצו על בלוטות הרגש היהודי, הישראלי. הם לא הודו שטעו. הם לא התנצלו. האם הם לא הבינו בדיעבד שהיו שותפים לקונספציה, שהשפיעו על דעת הקהל באופן שדרדר אותנו למחדל?
היא רואה עצמה כמי שניצחה. כמו בנג'מין באטן, התקשורת החלה את המלחמה כבוגרת, אחראית ובעלת תבונה, אך סיימה אותה כתינוק שצורח כאשר הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה כאן, עכשיו וכמה שיותר מהר.
בהתחלה ערוצי הטלוויזיה לא שידרו את סרטוני החטופים שהפיץ חמאס, כדי לא לשרת את הנרטיב שלו. הם ראו בזה מלחמה פסיכולוגית לא לגיטימית. בחלוף חודשים ספורים, בלי הסבר מניח את הדעת, הם החלו לעוט בזריזות על כל סרטון שהגיע ושידרו אותו במלואו מספר רב של פעמים במשך ערבים שלמים. גם את משפחות החטופים התקשורת קטלגה, תעדפה. חיבקה את חלקן, הרחיקה את קצתן. אמא אחת נחשבה ל"צודקת", "אהובה" ו"לביאה" על האופן שבו נלחמה להחזרת בנה, ואבא אחר סומן כהזוי, כמי שוויתר.
מעניין להתעכב על דרוקר, שתוכניתו הפכה לקונטרה שמאלנית מעניינת, מתוחכמת ויחסית נצפית בערוץ 13. כידוע, הוא גם ניחן בחוש הומור, ציניות והגשה קצבית וסוחפת. קל להישבות בקסמיו.
יחד עם זאת, הוא כשל בניתוח המציאות, וודאי בלחזות אותה. בחדות, בביטחון עצמי מופרז ובסמיכות זמנים מדהימה, הוא ניבא את ההפך הגמור ממה שאירע. הוא העריך שלא תהיה תקיפה באיראן, שארצות הברית לא תפציץ את מתקני הגרעין, שמתווה טראמפ ייכשל ושהחטופים לא יחזרו. המציאות כאילו עשתה לו דווקא. תקפנו, הפצצנו והחזרנו.
היום הוא דבק בגרסת "ישראל התקפלה", שמבוססת על הערכה ספקולטיבית שלצבא אין אשראי לפעול שוב בעזה, חרף ההבטחה של טראמפ שיפרק את חמאס ויפרז את הרצועה, כמו שכתוב בהסכם, שחלקו הראשון התממש וחלקו השני אולי עוד יתרחש.
ההסתנוורות מראש הממשלה גורמת לפרשנים לאבד אוריינטציה ולשער מה יהיה בעתיד, על בסיס ניתוח מוטה של ההווה והסתכלות מוטעית על העבר. לעיתים זה מבדר, לפעמים זה מסוכן, מטעה ומעוור.
התרעות פיקוד העורף