מזג האוויר היה נעים. כבר הרבה זמן שמזג האוויר נפלא באופן יוצא מן הכלל. הילדים התרוצצו ברחבי גן השעשועים, קפצו על מתקני החבלים, התגלשו במגלשות, התנדנדו בנדנדות, בעוד אני ואבא של החבר של הבן שלי שהתרוצץ איתו בגן - ישבנו בצד והשקפנו עליהם. האבא של החבר הוציא את הנייד, גלש באתרי החדשות שהיו גדושים בכתבות על עדויות המשוחררים מהשבי, שסיפרו סיפורים מצמררים על עינויים פסיכולוגיים ופיזיים ועל אותו היום שבו הכל קרה.
יום שבת 7 באוקטובר היה אירוע מכונן (במובן השלילי) בתולדות מדינת ישראל, והלקחים שיש ללמוד ממנו רבים הם. הניסיון לשנות את שמה של מלחמת חרבות ברזל ל״מלחמת התקומה״ הוא בבחינת אסון לכל מי שרוצה ללמוד משהו מהאירוע הטרגי בתולדות ישראל. את לקחיה של מלחמת יום הכיפורים לקח קצת זמן לשכוח, פה אנחנו על סף אירוע שכלל לא כולל הפקת לקחים - משום שמלחמה זו, אם תשאל את האנשים שבשלטון, מסתמנת כהצלחה מסחררת.
האם היה ניתן להעלות על הדעת לשנות את שמה של מלחמת יום הכיפורים לשם בעל קונוטציה של תקומה או כיוצא בזה? ״מלחמת ההתעוררות״, נניח? שום סיכוי שדבר כזה היה קורה. משום שבימים ההם לא היו מהנדסי תודעה בהנהגה, כי אם שני מנהיגים - אישה אחת שנולדה בקייב וגדלה במילווקי ואיש אחד עם עין אחת - שהבינו בסופו של דבר את גודל המשגה שלהם ושהגיעה העת לשאת בהשלכות - לפרוש מכס השלטון ולנהל דין ודברים חמור עם עצמם הרחק מעין הציבור ובעיקר, הרחק מהכוח הציבורי.
בדברים שנשא לזכרו מעל קברו ציין את התקופה שלו לצידו של משה דיין, כששב לחיים הפוליטיים לאחר חשבון נפש ארוך שעשה במשך שנים רבות בביתו ונכנס לממשלת בגין - כדי להביא את הסכם השלום עם מצרים. ״זה היה מבחינתו התיקון על מחדל כיפור״, אמר אליקים.
ואת זה אני אומר: איש לא כופף את ידו של משה דיין והכריח אותו לבצע את ההסכם הזה, משום שמראש לא היה מותנה ההסכם בשרידותו הפוליטית והוא היה חף מכל אלמנט פרט לרצון לתקן את הנזק שנעשה. את המחיר - הציבורי והאישי - הוא כבר שילם. הסכם השלום עם מצרים נעשה על ידי משה דיין במרחק של שנים ממחדל יום הכיפורים ולאחר חשבון נפש ארוך ומתוך רצון אמיתי להביא לתיקון. וכל זאת לאחר - אני מדגיש - לאחר ששילם את המחיר.
״האמת היא שאני לא חושב שיזכרו״, אמרתי, ״כבר עכשיו פועלים כוחות עצומים למתג את המלחמה כאירוע מוצלח ולא כמחדל קשה שיש ללמוד ממנו. המילה תקומה אינה מתחרזת עם הפקת לקחים״.
״אבל לפחות יש לנו את ההסכם של טראמפ״, אמר לי האבא. ״כן״, אמרתי בחזרה, ״יש לנו את זה, למרות שמדובר בהסכם מאוד ׳נמהר׳, פזיז ולא יסודי, שמכונה על ידי כל מומחי המזרח התיכון כגבינה שוויצרית מרוב החורים שבו. מעבר להיותו מוצלח מהבחינה של השלב הראשון של השבת החטופים, אין שום סיכוי שהשלב השני אכן יקרה, לפחות לא כמו שמשווקים אותו. זה לא הסכם כניעה של חמאס. ככה לא נראה הסכם כניעה. ברגעים אלו ממש נכנסים כמויות של בטון וחומרים במאות משאיות לעזה, והבנייה מחדש של ארגון חמאס מתרחשת בשיא המרץ וברגעים אלו ממש משתקמים מפעלים לייצור אמל״ח. אסור לחשוב שיש כאן מתווה למציאות של דיסני במזרח התיכון״.
למרות זאת יש לציין שדעתי היא שבעת הזו, בסיטואציה שבה אנו נמצאים, מה שצריך היה לקרות כדי שהחטופים ישובו - היה צריך להיעשות, וכל מחיר שיש לשלם, יש לשלמו. רק שחשוב להיות ריאלי ולהבין שאין שום סיבה לצאת בצהלות על מזרח תיכון חדש שהולך ונבנה בימים אלו. הלוואי ואני שוגה בדיאגנוזה הזו.
מרחוק יכולתי לראות את הילד שלי רץ על הדשא ליד הנדנדות ונופל נפילה קלה. שנתיים אחורה הייתי רץ אליו בזה הרגע בפאניקה. גדלתי טיפה כאבא, והיום אני מבין שצריך לתת לילד ליפול ולקום לבד. המיומנות ליפול ולקום היא מיומנות נרכשת, שלא ניתן ללמד אותה, זוהי מיומנות שיש ללמוד בעצמך מתוך ניסיון אישי. יש לחטוף מכה וליפול בשביל ללמוד אותה.
התרעות פיקוד העורף