לאט־לאט המתאגרף החבוט מתאושש, מביט במתרחש וחושב: "מה לעזאזל עושים עכשיו". בהתחלה ייצב את עצמו פוליטית, החזיר קצת אוויר לריאות, בלע מה שאפשר, צבר אנרגיה ואז נכנס לחבוט. מדויק ובכל הכוח: בצלעות, בכבד, ובסוף, בראש: חמאס קוצץ. ביסודיות. במחיר כבד, לפעמים גם בבלבול ארגוני וצבאי, אבל קוצץ. חיזבאללה חוסל. מדהים. הארגון המטונף הזה, שישב לנו על הזנב שנים, נוטרל במבצע שמצית את הדמיון. אחרי שתסתיים שנאת ישראל בהוליווד, זה עוד יהפוך לשובר קופות.
עכשיו החטופים בבית. חלק ניכר מההבטחה מומש. אושר גדול. למרות זאת יש מורכבות. החיים וההיסטוריה מורכבים. אם תרצו או לא. המחיר כבד, הלחימה קשה, השכול נורא, ואבדו חטופים שניתן היה להציל. מחדל. ויש עוד חללים חטופים. חייבים אותם כאן. ועדיין, חטופים, שרבים חשבו שיאבדו לנצח, שבו הביתה. למשפחות שלהם. להורים, לילדים, לחיים.
כל הטוב וכל הרע, שני הצדדים הם על נתניהו. למרות הניסיונות להנדס תודעה ולקבע פסימיזם או אופטימיזם מוחלט, המשוואה מלאה. יש בה דברים מחרידים, אבל גם הישגים פלאיים, חיוביים, מדהימים. כל החיים אני מחפש את האמת, וזו האמת. מי שמתעלם בזדון, משקר. ומי שמדווח רק על הרע בלי הטוב, ולהפך, חוטא לעבודתו והוא לא עיתונאי, אלא תועמלן. לכן חשוב לי לכתוב את זה. אני חושב שלא ניתן לאזן את אסון 7 באוקטובר. ובכל זאת, ובמנותק, נתניהו התאושש. המתאגרף הכריע את יריביו בעולם, פירק את שונאי ישראל, ויכול להם. זה בזירה הבינלאומית. כעת, לזירה המקומית.
אם נתניהו רוצה להמשיך בהליך השיקום, הוא חייב לקבל החלטות אמיצות. לקחת אחריות אמיתית. להשתנות. להקים ועדת חקירה ממלכתית. לנטרל את הקולות במחנה שלו שמציעים רק שנאה. להחליף את הפרסונות חסרות הכישורים שפוגעות במרקם ובתפקוד האזרחי. לדאוג לאזרחים. לכולנו. לא רק לבייס.
חוקי המהפכה המשפטית צריכים להיזרק לפח. חוקים חד־צדדיים צריכים להיזרק לפח. חוקים שמגבילים את חופש הביטוי צריכים להיזרק לפח. נדרשת רפורמה. מי כמוני, שחי בין בתי משפט, תלונות ומשטרה, יודע את זה. אבל לא זו המוצעת כיום. הממשלה חייבת לכבד את בית המשפט. חברי קואליציה הזויים, יצרני פייק שלא עושים כלום, חוץ מלהתחנף, יש לקרוא לסדר.
התרעות פיקוד העורף